אחרי הכל
היה זה יום נאה שלא כמו ברוב ימות השנה בהם יש סופות, הפעם לא היה ענן אחד בשמיים. סיימתי את בית הספר, טיילתי עם נאווה והמשכתי לחשוב אל תוך היער.
תמיד יש לי על מה לחשוב אך הפעם מחשבות עמוקות עטפו אותי.
נאווה ואני חברים כבר שלוש שנים ואני רוצה לחזק את הקשר, אבל אני לא יודע אם היא מרגישה אותו הדבר. נהיינו חברים למרות השוני בינינו וההתנגדות המשפחתית, אומנם האם היא מוכנה לכך?.
אני נוטה לחשוב די הרבה על כל דבר; זה פשוט מי שאני וזה לא שונה משאר הטינאלים, הרי ידוע שהגזע שלנו חושב יתר על המידה, ועם זאת כל המחשבות הללו אינם מניבות פרי.
בעודי מהרהר אני מוצא את עצמי הולך הלוך ושוב מרוב לחץ, מסביבי יערות הכפר, נראה שהתרחקתי מביתי יותר מדי. הלחץ גבר על ההיגיון ותשומת ליבי החלה לפוג, "הלוואי והייתי יכול לראות איזה סימן כדי לדעת אם אני עושה את הדבר הנכון או לא" אמרתי בקול ובעודי אומר זאת הותקפתי חרדה.
מיהרתי לכסות את פי והסתתרתי. החינוך בגזע הטינאלי נוקשה ביותר ולא פעם אחת אימי אמרה לי לא לדבר באמצע היער, מפני שביערות ישנם כל מיני יצורים שונים: דרנסים, זימילות וגם שדים. רבים הסיפורים על אנשים שנפגשו עם שד וחייהם נהפכו לאומללים.
לאחר שנרגעתי רצתי כמה שיותר מהר אל מחוץ ליער, בחיים לא חשבתי שאוכל לרוץ כל כך מהר
אך במהרה עייפו רגלי. "עכשיו כשאני מחוץ ליער אני יכול לשבת על איזה ספסל ולהירגע" חשבתי לעצמי
ואכן התיישבתי לרווחה על ספסל ברחבה המרכזית של הכפר, לא לפני שבדקתי שהוא שייך לגזע שלי.
הכפר שלנו הוא כפר מיוחד מפני שהוא מאפשר השתכנות לכל הגזעים, אך עדיין קיימת הפרדה בכמה דברים כמו למשל ספסלים.
בעודי מנסה לנשום אני שומע קול חרישי מתנשף יחד איתי. ניסיתי לשמור על קור רוח אך גופי לא הפסיק לרעוד, הרגשתי משהו זז מעל גבי "יכול להיות שלקחתי איתי דנרס מהעץ בזמן שרצתי?" חשבתי לעצמי כשלפתע הקול החרישי החל לדבר: "נו, אז אתה מרוצה מהמתנה שלי ?".
נבהלתי ובמהירות הורדתי אותו מגבי, לרוע מזלי היה זה שד.
שדים הם יצורים קטנים וחלשים עם יכולת ראייה ומישוש לקויים, קשה להם לשרוד את העולם לבד, אך כפיצוי, הטבע העניק להם יכולת קסם גדולה היכולה להשתחרר רק פעם אחת בחייהם, והם משתמשים בקסם זה כדי להעניק ולהעלים משאלות.
"על איזו מתנה אתה מדבר?" שאלתי.
"אתה זה שרצה לראות סימנים למה שהוא צריך לעשות, נכון? אז בבקשה, אין צורך להודות." השד ענה בגאווה.
מילותיו עוררו בי הרבה בלבול ומחשבות רבות החלו לרוץ בראשי "מה בדיוק הוא עשה? ומה הוא רוצה בתמורה?" ידוע שכדי לעזור לעצמם, השדים משחדים גזעים אחרים בשביל כוח וכסף או מאיימים עליהם בשביל הגנה, אז איזו עוד סיבה תהיה לו להעניק לי את המשאלה הזאת?
השד טפח על גבי, הצביע על חבורת ליפנרים שהתגודדה בפארק, ואמר: "תסתכל על היצורים סביבך , תראה אם תוכל לראות מה עומד לקרות בקרוב."
הליפנרים התאספו סביב עצם גדול, אך גופם הגבוה והעצום מנע ממני מלראות מה הוא. התרכזתי וניסיתי ללכוד פרטים שונים בסביבה, אחד הליפנרים שלבש חולצה כחולה שם יד על מצחו ואחד אחר שלבש חולצה ירוקה החל לעשות סקוואטים במבט עצבני, לאחר מכן נרגע והחל לצחוק למראה הליפנר השני שלא ידע מדוע עשה זאת.
"נראה שאצטרך להתרכז יותר," חשבתי לעצמי.
"נו?" זירז אותי השד. "דרך אגב שמי הוא הֻגוֹר" אמר והושיט ידו.
לפתע אחד הליפנרים הגיע מותש והחליט להתיישב ליד, בעודו רואה אותי התעצבן בטענה שאיני יושב בספסל המיועד לי.
בין הליפנרים לטינאלים יש סכסוך, עקב המלחמה בין ועדות המחקר כך שאיני חושב שאוכל להגיע איתו לפשרה.
פתאום נזכרתי במה שעשה הליפנר עם החולצה הירוקה, הגיוני היה שניבא את מעשה הליפנר לצידי. משמעות הסקוואטים הינה ישיבה ונפנוף היד סימן עייפות, "אם כן בוודאי ישנה דרך לגרום לו גם לצחוק כמותו" חשבתי לעצמי, אך לא רציתי להסתכן לכן לא נשארתי להתווכח איתו וברחתי משם ביחד עם השד.
"יעיל מאד, לא?" השד אמר בגאווה.
"מה אתה רוצה?" שאלתי בחשש.
השד העיף מבט מבולבל ימינה ושמאלה אך לבסוף פתח פיו: "שום דבר, למה לי לדרוש משהו רק רציתי לשמח אותך" הוא טען.
חשתי בתחילתה של סופה, אז החלטתי לחזור איתו לביתי לחקור את העניין.
בכניסתי הביתה אימי כבר התחילה לשאול אותי שאלות. זהו מנהג ידוע בגזע שלנו שכאשר למישהו יש הרבה מחשבות בראש הוא הולך לנקות אותם באמצעות הליכה בפתח יער. עניתי על כל שאלותיה בעודי מסתיר את השד בתוך גבי.
אמא שלי נוטה לדאוג יתר על המידה, ואיני רוצה להלחיץ אותה, כך שמוטב היה לי להחביא אותו.
נכנסתי לספריית הבית שלי, אשר נבנתה לא מזמן על ידי ועדת המחקר הטינאלי, ופתחתי את אנציקלופדיית היצורים בעמוד של השד. "היי זה אני!" הוא קרא בפליאה, אוזניו הצהובות התנענעו בעודו זז כאילו הוא מסתכל במראה, אך ממבט ראשוני נראה ששאר השדים גדולים ממנו כפליים. "אולי השד הזה עוד תינוק" חשבתי לעצמי והחלטתי לשאול אותו על כך: "איפה ההורים שלך?" התעניינתי. הוא לקח נשימה עמוקה והצביע על הספר; מבט מאוכזב נראה על פניו, כמו שציפה שכבר אבין משהו.
"סימנים," הוא הסביר, "אתה לא משתמש בסימנים."
התעלמתי ממה שאמר והמשכתי, "ההורים שלך בטח דואגים לך. בוא נחזיר אותך אליהם."
הבעתו השתנתה.
הוא נשך את ידי והחל לרוץ אל עבר הסלון, נשיכתו החזקה טשטשה אותי אך המשכתי לרוץ אחריו.
בדרך נזרקו לעברי חפצים רבים אך לבסוף הצלחתי לתפוס אותו במחיר עששית ושני כדים בלבד.
"אני לא יכול להשאיר אותך פה זה מסוכן, צריך להחזיר אותך אל שאר השדים" אמרתי בתקווה שזה יגרום לו לחדול מצרותיו. "אני לא שד! קוראים לי הֻגוֹר." הוא אמר וקפץ בחזרה אל תוך גבי. "אם כך נצא רק לטיול קצר." אמרתי, למזלי השד היה תמים מדי בשביל להבין לאן אני הולך והסכים.
השמיים כבר החשיכו והסערה חלשה. חשבתי לעצמי שמוטב יהיה ללכת בבוקר, אך המחשבה שאאלץ להסתירו עוד לילה במהרה שינתה דעתי והמשכתי ללכת אל תוך היער.
מרוב לחץ לא ראיתי לאן אני הולך ומצאתי את עצמי באמצע שום מקום. התחלתי להילחץ עוד יותר ולחשוב בעצבנות. "לאן אנחנו הולכים?" לחש השד מאחורי גבי.
לא ידעתי מה לענות לו ולחשתי משהו לא מובן.
"אה! למה לא אמרת? הייתי יוצא ממך ומצטרף," הוא ענה בהתרגשות, עיניו הקטנות קטנו אף יותר וחיוכו התרחב עד שכיסה את כל פניו.
אילו ידעתי ששדים נראים כך כשהם מתרגשים לא הייתי מטייל ביער בחיים.
"אנחנו משחקים פינגונו, נכון?" הוא שאל, הבעתי הבעה של חוסר הבנה אך הוא לא הסביר מה זה.
"אז ממי אתה מתחבא?" הוא המשיך.
באותו רגע הבנתי שהוא מתכוון למשחק דמוי מחבואים, אשר פופולרי ברוב הגזעים.
"אני לא משחק, הלכתי לאיבוד." אמרתי, בתקווה שאולי יוכל לעזור במשהו.
השד נראה רגוע ומאוכזב, המבט המתוק והמחליא שהיה לו קודם נעלם.
"למה שלא תנסה לקרוא סימנים?" השד אמר. הוא נראה מעוניין יותר מדי במתנה שהוא נתן לי, אך הוא צודק, זו היא אכן ההזדמנות המושלמת להתאמן על הכוח. ניסיתי לבחון את כל מה שסביבי, מהעלים לעצים לזרימת האוויר. לא ראיתי דבר מלבד קריש וכשראיתי זאת, קפאתי במקום. אין זה הגיוני שהתרחקתי כל כך רחוק אל תוך היער. הקרישים נפוצים רק במרכזי היערות הרחק מציוויליזציות של שאר הגזעים וידוע שאסור לפלוש להם לטריטוריה.
הקריש אשר ידע לדבר רק מעט את השפה האוניברסלית אמר: "אתה לא לפלוש לשטח, אתה…"
השאר היו מילים בשפתו, שלא הצלחתי להבין. היה לי ברור שאני חייב לברוח מהר או שאלכד. לקחתי את השד ורצתי בכיוון הנגדי, "היי, אתה לא תצליח לברוח," השד אמר, והוא צודק אני לא רץ ממש טוב וגם הטינאל הכי מהיר ייתפס תוך מספר שניות.
תוך כדי שאני רץ אזרתי אומץ ועצרתי במטרה לדבר איתו, אין לי אף ברירה אחרת אחרי הכל, אך בעודי מסתובב הוא כבר החל לרוץ לעברי. צליל עלים נשמע ברקע, ובאותו רגע הבנתי מה אני אמור לעשות ורצתי אל עבר עץ. הצלחתי להתחמק ממנו, הוא החליק לידו ונשאר שרוע על הרצפה.
ניסיתי להימלט אך מתוך פחד לא הצלחתי לזוז, הוא החל לקום במבט עצבני.
שקשקתי מפחד, קיוויתי מתוך תמימות שהוא פשוט יקום וילך, אך ידעתי שדבר זה לא יקרה.
התעשתתי וניסיתי נואשות לחפש סימנים, הדבר שהיה הכי בולט היתה הדרך בה הקריש חבט בקרקע בחוזקה בזמן שהוא קם.
ידעתי שגם אני צריך לחבוט בקרקע בחוזקה אך בעודי חושב זאת הקריש קם ואחז בי, מרוב פחד חבטתי בעץ בחוזקה במקום.
לא היה לי זמן אף להתחרט על ההחמצה, ידעתי שזה הסוף שלי.
אך לפני שהוא הספיק לפגוע בי דרנס נפל מהעץ היישר אל ראשו, דרנסים הם יצורים לא תבוניים ללא ידיים ורגליים אשר מכילים בהם רעל קטלני. הקריש במהירות הרגיע את עצמו והסתכל עליי בעצבים, התחלתי לברוח למראה הקריש המנסה להוריד את הדרנס בעדינות.
לאחר זמן מה נראה שהתחמקתי ממנו מספיק.
"זה היה מפחיד!" אמר השד, הייתי עסוק בהתנשמות ולא יכולתי לענות לו אך הבנתי שבזכות המתנה שלו ניצלתי, אם זאת בגללה גם נכנסתי לזה מלכתחילה. המשכנו ללכת ברוגע עד שהגעתי אל המקום בו הייתי קודם, "מזל שרצתי בכיוון ההוא " חשבתי לעצמי. השד נתן מבט לא מרוצה, "איפה אנחנו?" הוא שאל
"אנחנו במקום ממנו באת" אמרתי, "כאן תוכל להיות עם שדים אחרים כמוך." השד כעס כאשר שמע זאת.
"אני לא סתם שד, קוראים לי הֻגוֹר" הוא צעק, אחרי הצעקה נשמעו רעשים בשיחים וראיתי כמה שדים מציצים מבעדם.
תפסתי את השד, הנחתי אותו על הרצפה וברחתי.
הוא ניסה לרדוף אחרי אבל ללא יכולת וכעבור זמן קצר כבר לא ראיתי אותו מאחורי יותר.
"זה לטובה" אמרתי לעצמי, אך עדיין חשתי טיפה ייסורי מצפון.
חזרתי הביתה. כמנהגי הגזע אימי עמדה בפתח הבית בדאגה, עליתי לחדרי ונשכבתי במיטה.
"מעניין אילו דברים טובים אני אוכל להגשים עם הכוח החדש" חשבתי לעצמי והחלטתי שמחר אני אפגש עם נאווה ואנסה לראות סימנים.
”בוקר טוב זמן ללכת לבית ספר" אמרה לי אימי כשהקימה אותי. בדרך כלל אין לי כוח לקום מוקדם בבוקר, אך המחשבה שאוכל להשתמש בכוח בבית הספר הלהיבה אותי. לבשתי את תלבושת בית הספר במהירות ויצאתי.
הדרכים היו עמוסות כמו בכל בוקר, מכיוון שכולם עובדים בזמן זה. בין כל הגזעים יש הרבה הבדלים אך דבר אחד בטוח: אנחנו מעדיפים לסיים את הכל כמה שיותר מוקדם, גם אצלנו בבית הספר כל המורים מתחרים על שעות הבוקר ונראה שהפעם המורה של הכיתה שלי ניצחה.
הגעתי לשער בית הספר וכבר התחלתי לחפש סימנים. סופה כבדה עטפה את האזור, כך שלא הצלחתי לראות טוב, אבל שמתי לב לשומרים ולמורים שסביבי. אחת המורות דפדפה במהירות במחברתה ומורה אחרת רקעה ברגליה, השומר גם הוא הביע הבעת פנים מוזרה בעיניו, למרות שרוב השומרים הינם שוינדים כמו נאווה כך שעיניהם מוזרות באופן טבעי.
התלבטתי מה אני צריך לעשות והחלטתי לחקות את שלושתם, אך חוץ מכמה מבטים מוזרים לא קיבלתי דבר ממעשה זה, לא התייאשתי והמשכתי הלאה.
”אני צריך להתאמן לפני שאני מנסה את זה עם נאווה” חשבתי לעצמי והמשכתי למסדרון. ממש לפני הכיתה הבחנתי באריק. אריק הוא ליפנר טיפוסי בכך שהוא נוהג להתעצבן בקלות, מוטב יהיה שאמנע ממנו הפעם.
ניסיתי למצוא סימנים. הבחנתי בפעולה מוזרה שהוא עושה עם האצבעות שלו, לליפנרים אין מפרקים באצבעותם אז הם יכולים לעשות מהם גלים, וזה בדיוק מה שעשה.
"עד כה הסימנים הראו את מה שהולך לקרות או את מה שצריך לעשות בעת סכנה, אך עכשיו זה לא זמן סכנה ועד כה לא קרה דבר שקשור לתנועת אצבעותיו, אז מה זה יכול להיות?" הרהרתי עד שלבסוף הגעתי למסקנה. "זה יכול לסמן את מה שאני צריך לעשות כדי לקבל דברים טובים או את מה שאני צריך לעשות כדי להימנע ממשהו" כך חשבתי. המחשבה שאוכל לקבל דבר מה טוב מפעולותי סקרנה אותי, אך המחשבה שאוכל להתחמק ממנו סקרנה אותי אף יותר, ולכן המשכתי לנוע בתנועות גליות בעודי עובר במסדרון. באורח פלא הוא לא שם לב אליי.
הגעתי לכיתה, נאווה הייתה שמה עם כמה מחברותיה, עמדתי בכניסת הכיתה ללא תזוזה הייתי חייב לסרוק את השטח לפני. בחנתי את הרוח מהחלון, את הכתובות על הלוח ואת פניה של נאווה שבוהה בי בתימהון.
הסמקתי בעודי חושב איך לגרום למצב להיות פחות מביך, לא ידעתי מה לעשות אז התקרבתי אליה.
“מה עשית שמה?” היא שאלה בשקט
“את יודעת, סתם…חשבתי דברים" עניתי
היא חייכה מעט והמשיכה לדבר עם חברותיה. “עכשיו זה זמן טוב לבדוק רמזים” חשבתי לעצמי, אך התחלתי לחוש חרטה.
לא הייתי בטוח אם הכוח עובד לזמן כה ארוך וגם לא רציתי להאמין שאוכל לקבוע את עתידי עם כמה סימנים מהסביבה. בנוסף אם אתייחס אל נאווה ככה כבר לא תהיה לה משמעות בליבי. השומרים, המורים, אריק, אני מרגיש את המשמעות שלהם פוחתת יותר ויותר, הם נהפכו לחפצים ולא יותר מזאת, למרות שמעולם לא חשתי אליהם קרבה גדולה וכשתסתיים התקופה כבר לא אראה אותם יותר.
השיעור התחיל ובמהרה התיישבתי במקומי, המשכתי להתאמן בסימנים בזמן הלימודים.
התבוננתי בתרחישים שונים וניסיתי לנחש מה הם אומרים, לא יכלתי לדעת ברובם מה התשובה האמיתית אך הייתה לי הרגשה טובה שצדקתי.
"זה הכול לשיעור, תהנו לכם בשאר היום" אמר המורה בעודה רצה לנוח בביתה,
למדתי כול כך הרבה היום ועברו רק שעתיים! כשעמדתי לצאת נאווה עצרה אותי.
באופן טבעי התחלתי לחפש רמזים כדי לדעת מה כדאי לי לעשות
" אתה בסדר?" היא שאלה, "אתה נראה ממש לחוץ, אפילו יותר מבדרך כלל"
"כן הכול רגיל" עניתי מתוך ניסיון לא לבחון סימנים יותר.
מבטה המודאג גרם לי להבין שלא אמרתי את הדבר הנכון, התעצבנתי והמשכתי הביתה.
"נכנעתי להרגלים שלי ולא חשבתי על מה שנכון" חשבתי לעצמי בדרך. אתמול נאווה הציעה שנשב בפארק אך היום היא לא דיברה על זה, נראה שיש לזה קשר למה שאמרתי. החלטתי ללכת לפארק בכל זאת כדי להמשיך להתאמן, אך בפארק לא נראה דבר מלבד כמה חיות בר, ובכל זאת הרגשתי שיש משהו שאני חייב לעשות, ושאם לא אשים לב אהיה בסכנה. חיפשתי בכול פינה, כל רשרוש בעלים, כיוון הרוח, כל מה שיתן לי אפשרות לדעת מה עומד לקרות לי.
כך בזבזתי את שאר שעות הצהריים שלי בהתנהגות מטורפת בפארק שומם.
"אני חייב להיפטר מהכוח הזה" חשבתי לעצמי ומיהרתי בחזרה אל היער בתקווה שאמצא את השד ההוא. למזלי לא שכחתי את המקום מאז אתמול והגעתי במהירות לאיפה שהשארתי אותו, חיכיתי שם זמן רב, היה לי דחף לחפש סימנים בסביבה אך הראש שלי כאב מדי בשביל לחשוב.
כעבור שעה של חרדות שמעתי רשרוש בשיחים, התקדמתי קדימה וראיתי קבוצת שדים מבוגרים מתגודדים סביב עצמם, בתוך החבורה ראיתי את השד שלי. אני לא בטוח איך זיהיתי אותו אך אני בטוח שזה הוא,
"היי!" קראתי, השדים סובבו פניהם אלי בנימה זועפת, "ח…חזרתי" אמרתי בתקווה שהשד יגיד משהו.
"מה קרה שחזרת? התחרטת?" השד שאל בנימה יותר ממורמרת וזועפת ממקודם.
"כן אני לא רוצה את כוח יותר בקשה תסיר אותו ממני" אמרתי בבוטות. השד חייך אך חבריו השדים במהירות טפחו על כתפו ולחשו באוזניו. "קודם כל אם אתה רוצה שאמשיך לדבר אתה צריך לפנות אלי בשם שלי" הוא רגן. קפאתי במקום, אני בטוח שהוא אמר את זה מתישהו אבל אני לא מצליח להיזכר, ניסיתי למשוך זמן אך פרצופו נהיה יותר ויותר חסר סבלנות. "ה…הֻגוֹר!" אמרתי וכששמתי לב להבעת פניו השמחה המשכתי כאילו לא ניחשתי זאת. "הֻגוֹר… האם תוכל להסיר ממני את המתנה שנתת?". הֻגוֹר ניסה להסתיר את חיוכו המבחיל מה שגרם לפניו להיראות מבחילים אף יותר. "לצערך אני לא אותו הֻגוֹר התמים שהכרת, התבגרתי מאז, ועכשיו יש לי אחריות ורצונות משלי" הוא אמר בעודו מכוון עיניו אל שני שדים קטנים. הייתי המום מכמה שהוא גדל, רק אתמול עוד היה תינוק!. "אם אתה רוצה להיפטר מהכוח שלך אתה חייב להשיג לי נירולינה" הוא אמר. נירולינה זהו סוג של בד איתו אתה יכול להסוות את עצמך, הוא נדיר ולכן נמצא רק במקומות מסוימים וגם עולה בהתאם.
"איך אני משיג משהו כזה" שאלתי בתדהמה
"את זה אתה צריך לברר!" הוא נהם
"תחזור לפה כאשר אתה משיג לי נירולינה!".
הרגשתי פגיעות בקולו, באותו הרגע שכחתי לחפש סימנים ואמרתי "אני רוצה שתבוא איתי גם" הרגשתי שהוא מתגעגע ליום בו הוא רכב על גבי, והאמת שגם אני קצת מתגעגע.
הֻגוֹר התנשף "בסדר, בכל מקרה עדיף אהיה שאשגיח עליך שלא תיעלם" אמר בעודו מנסה להסתיר את התרגשותו. הֻגוֹר נפרד ממשפחתו וקפץ על גבי, הוא הרגיש הרבה יותר כבד.
"איך אני אמור לסחוב אותו כל הדרך?!" חשבתי לעצמי.
המשכנו לביתי, הודעתי לאמא שלי שאחזור מאוחר מפני שאני בבית של נאוה, לא רציתי לסבך את המשפחה שלי בדבר הזה, אני הבאתי את זה על עצמי אחרי הכל.
הגענו לתחנת ההסעה במטרה ללכת לאחת הערים השכנות, שאלתי את אחד הפקידים השוינדים לאיזו עיר כדאי ללכת, היה לו מראה מאד דומה לנאווה אז הרגשתי נוח לדבר איתו.
הוא סיפר לנו את כל המידע שהיינו צריכים במיוחד המקומות שבהם אפשר למצוא נירולינה.
כעת נותרו לנו רק שני בעיות: הראשונה הינה שהעיר שאליה כיוון היא עיר של ליפנרים בלבד, בעיה גדולה בפני עצמה, אך בעיה חשובה אף יותר הינה שאחרי שאשלם על הנסיעה הזאת לא יהיה טעם להחזיק בארנק. אבל אני משוכנע שנמצא דרך לשלם על כך בסוף.
עמדנו בחור הכבידה וחיכינו שיעבירו אותנו ביחד עם עוד כמה יצורים שהיו איתנו.
שלא כמו לולאות הזמן שבעיר, כאן הם הרבה פחות מפותחות והם עשויות לקחת אף חצי שעה!.
הנסיעה התחילה והשד יצא מגבי, מבטו הזועף חזר. ניסיתי לשבור את הקרח
"היי הֻגוֹר אתה מכיר את זה כש…"
"שקט! אתה מפריע" הוא צעק, היה נראה שהתרכז במשהו. כעבור כמה דקות זז ממקומו
"זהו!, זה יגן עלינו עכשיו" הוא אמר,
לא הבנתי מה עשה אך הוא נראה גאה. "זו היא תפילה המונעת פירוק אטומי" הוא הסביר
, חוסר הבנתי המשיך אך יותר מכל לא הבנתי מתי הספיק לדעת משהו כזה.
כעבור 20 דקות, מישהי ניגשה אלינו, ליפנרית, ואמרה "סליחה, אבל אפשר לדעת מדוע אתם נוסעים לפה?"
כששאלה זאת ישר נלחצתי, חיפשתי דרך להתחמק אומנם במהרה הבנתי שאין לי איך לצאת מהחור
אז התחלתי לחפש סימנים, אך גם אותם לא מצאתי. היא המשיכה לשאול אותי שאלות שעליהם לא עניתי
"אנחנו מחפשים נירולינה ששמענו שאפשר למצוא אצלכם" אמר הֻגוֹר
"נירולינה?, יש לכם מזל אני יודעת בדיוק איפה יש אחת!" היא השיבה בהתלהבות בעודה מעלימה את את ידה. נדהמתי למראה היד שהסתוואה בשלל צבעי החלל שדרכו החור עבר.
"שמי צ'יגאו" היא המשיכה והושיטה לי את ידה הגדולה. באופן טבעי חשדתי בה ולחצתי אותה באיטיות רבה תוך כדי התבוננות בסימנים, היא נראתה לחוצה מתגובתי ומיהרה להרפות אותה.
"אני יכולה לעזור לכם להגיע לשם בבטחה" אמרה. שנינו הנהנו והנסיעה המשיכה.
במהלכה השד חזר לגבי ולחש: "אתה צריך להיות פחות חשדן מאחרים, יודע?" לחישתו הייתה רגועה יותר משאי פעם דיבר, לא עניתי לו. לפתע החור רעד, תחושה מוזרה עברה בגופי כמו רטט פנימי.
"הי! מה נראה לכם שאתם עושים!" צעקה הליפנרית אל עבר החלל והחלה לבעוט ולהתעצבן כטבעה.
לבסוף הרעידות נעצרו. עברו 25 דקות מאז שעלינו והם הרגישו כמו נצח, אך לבסוף הגענו.
"עכשיו הגיע הזמן למצוא את החנות" אמרתי
"תישאר פה זה מסוכן מדי " אמר הֻגוֹר לפתע בעודו עובר אל הגב של הליפנרית. היה נראה שצחקוק בקולו
"מצחיק מאד אני בא איתכם" אמרתי אך הם המשיכו בדרכם ונשארתי בתחנת ההסעה.
"אני לא מאמין שהוא עזב אותי ככה "חשבתי לעצמי, "ואני בטוח שהגב שלה גם לא נוח בכלל".
לא הייתה לי ברירה ורצתי אחריהם. התקשתי למצוא אותם בין כול הליפנרים שהעיפו עלי מבטים מוזרים,
חיפשתי סימנים לאן אני צריך לפנות אך לא הצלחתי למצוא. לפתע חשתי מכה בעורפי, סובבתי את ראשי בחשש ובאיטיות. אך למזלי ראיתי את הליפנרית יחד עם הֻגוֹר שנראה מאד מרוצה מעצמו ,
"יפה יפה, אז איך הגב?" שאלתי בגיחוך
"לא חמים כמו שלך, אך הרבה יותר מחוספס, כדי לך להתאמן מדי פעם" השיב וקפץ חזרה אל תוך גבי.
הלכנו בתוך רחובות העיר אשר לא נראתה כה שונה מהכפר שלי אם כי הכל יותר גדול וגבוה
נראה שהֻגוֹר סיים להתלהב אומנם או אף לא התלהב מלכתחילה. לפתע הליפנרית עצרה בבהלה.
"מצטערת לעזוב אותכם ככה, אבל קרה משהו ואני חייבת לזוז!" היא אמרה בלחץ ומיהרה להסתלק.
אולי מתוך סקרנות או אולי מתוך חשש להישאר לבד בעיר החלטנו לרוץ בעקבותיה.
עקבנו אחריה עד שהגענו למבוי סתום. "לא נראה שיש כאן איש" אמר הֻגוֹר בנימה עייפה,
הסכמתי איתו אך לא רציתי לצאת, מי יודע מה נפגוש שמה. לפתע נזכרתי ביד שהיא העלימה בחור הכבידה, ברגע שידעתי זאת לא לקח זמן רב לאתר אותה.
"אל תתקרבו!, אני לא רוצה לערב אתם בזה!" היא צעקה כשהבינה כי הבחנתי בה.
לא הייתי בטוח מה לענות לה, הרגשתי טפיחה עצבנית על גבי. "הסימנים!" נזכרתי וניסיתי לראות מה עליי להגיד. האימונים שעשיתי עבדו ולא לקח זמן רב עד שהבנתי מה עליי לומר, אך התקשיתי לדבר.
התפיכות העצבניות נהיו יותר ויותר חזקות עד שלבסוף אמרתי זאת:
"אם לא תגידי לנו מה קורה בזה הרגע אנחנו נגלה שאת פה!" ידעתי שאני צריך להגיד משהו שיפחיד אותה אך אני לא מישהו שצועק ככה ואני לא אוהב לאיים על אף אחד. צ'יגאו התחילה לבכות, זו היא הפעם הראשונה שראיתי ליפנר בוכה, למעשה עד עכשיו ראיתי רק שוינדים בוכים, וגם טינאלים כמובן.
לבסוף תמו דמעותיה והיא החלה לספר מה קרה" המקום שאתם נמצאים בו כרגע הוא אחד ממקומות המסתור שלי, אני מכירה את העיר כמו את כף היד שלי!, כאן אני מתחבאת כשבאים לחפש אחרי"
"אבל מי מחפש אחריך?" שאלתי
"בעיקר שומרים מטעם הוריי " היא הסבירה, "אני באה מאחת המשפחות הכי עשירות בעיר! אבל כל מה שמעניין אותם זה כסף. אח שלי כבר נבחר להיות היורש לעסק אבל הם עדיין מתעקשים שאלמד מסחר וכלכלה, אני לא יודעת, לא יודעת מדוע אני סומכת עליכם מדוע אני מספרת לכם את זה בכלל כשאני…"
לפתע נעצרה באמצע המשפט והחלה להילחץ היא החלה לגמגם משפטים לא מובנים ולהתכנס בתוך עצמה. למזלה אני מומחה בלחץ וידעתי בדיוק מה לעשות במצב כזה, לקחתי את שתי ידי וטפכתי על לחייה בחוזקה, תחושות חרטה עברו בי כאשר הרגשתי את חיספוס לחייה, אשר הרגישו כמו קיר בטון.נראה שזה הרגיע אותה והיא החלה לחייך. "החיוך של הליפנרים לא רע" חשבתי לעצמי בעודי נזכר באחד של הֻגוֹר.
היא הודתה לי והמשיכה בדבריה "הורי חושדים מאד באח שלי, הם חושבים שהוא יחסל את העסק עקב תאוות הבצע שלו, ואף חושבים שיהרוג אותם אם זה יועיל לו" אמרה בעודה מנגבת דמעותיה.
"אבל אני יודעת שהוא יכול להתנגד לדחפיו, החולשה היחידה שלו היא פתילו הקצר, אבל אם אומר לו מה ההורים חושבים לא אוכל להבטיח שלא אכן יהרגם".
לא הייתי בטוח מה לענות לה, זה יותר מדי בשביל יום אחד, אהיה מוכרח לחזור בקרוב או שאימי תזמין את הפיקוח. נראה שהֻגוֹר גם כן לא ידע מה לענות, פניו היו דאגניות יותר מתמיד, ואוזניו הלבנות נעו באיטיות. צ'יגאו חיכתה לה בשקט לתשובתנו בציפייה, אך לנו לא היה דבר לומר. לבסוף היא הנהנה בשקט "זה בסדר, תראו אותי אמרתי שאני לא רוצה לערב אתכם ועכשיו אני מצפה ממכם לפתרונות" היא אמרה בצחקוק
"אני אלווה אתכם אל החנות זה לא רחוק מכאן". משהו בי לא רצה לזוז, אני לא בטוח למה אבל לא יכולתי להשאיר אותה ככה. "אנחנו נישאר לעזור לך" אמרתי והסברתי לה על מצבנו, הסברתי לה שעם כוח הסימנים אני אוכל לדעת מה לומר כדי שגם אחיה וגם הוריה יהיו מרוצים אך היא לא השתכנעה.
"אני יודע שהוא לא נראה כמו מישהו שאפשר לסמוך עליו, אך הוא משתמש במתנה שלי באופן יפה מאד, שתדעי לך" הֻגוֹר אמר באיטיות. אחרי המשפט הזה צ'יגאו השתכנעה אף פחות. ניסיתי למצוא סימנים בשביל לדעת מה לומר לה, אך לא ראיתי דבר. נראה שהדרך הכי טובה להראות לה היא על ידי דוגמא.
השארתי את כל דברי בסמטה ויצאתי החוצה, הייתי נחוש להוכיח את עצמי עד שכבר שכחתי למה רציתי להישאר. שיירה של ליפנרים עברה את הרחוב כולם נועצים בי מבטים מאיימים, המשכתי הלאה עד שראיתי דוכן אוכל. "להשיג אוכל בחינם בעיר זרה הוא לא דבר שכל אחד יכול לעשות" הנחתי. סרקתי את הסימנים בסביבה, הדוכן שמכר קציצות נמר נפתח ונסגר בחוזקה והמוכר נראה מנפנף ידו מרוב חום.
השפלתי מבטי בידיעה מה עלי לעשות, הלכתי אל הדוכן בראש מורכן והושטתי ידיי אל פתח הדוכן.
הדוכן נסגר עליי בחוזקה רבה, "למה ידיי חייבות לסבול כול כך היום?" חשבתי לעצמי בעודי מנער אותם ללא הפסק, המוכר מיהר בהתנצלויות עד ששכח בכלל שאני טינאל.
"זה בסדר, אילו רק יכולתי לקחת קציצות נמר כדי להפיג את הכאב" אמרתי ביבבה.
המוכר מיהר להביא לי קציצה אחת.
"האמת ששלוש יפיגו לי את הכאב הכי טוב" המשכתי,
המוכר הושיט ידו והוציא עוד שניים באי שביעות רצון. חייכתי ורצתי בחזרה אל הסמטה עם השלל, צ'יגאו נראתה נלהבת והחלה לשאול אותי שאלות לגבי הכוח, עניתי על רובם אבל חלקם היו מבלבלות יותר מדי. עצרנו לאכול את הקציצות אך מסתבר שצ'יגאו לא אוכלת בשר ושיניו של הֻגוֹר לא הצליחו לחתוך דרכו כך שנשארתי עם שלושתם.
המשכנו למקום מגוריה תוך התבוננות בשכונות העשירות.
ההבדל בינם לשכונות העניות לא היה כה גדול, ההבדל היחיד היה הציורים היפים שהיה ניתן לראות על קירות המבנים. הגענו אל האחוזה, בשערה עמדו שני שומרים קרישים, הם לא הניפו אלינו אף מבט במקום זאת הלכו לפנינו עם פנים ישרות עד שהגענו אל הדלת. צ'יגאו פתחה את הדלת לרווחה, למרות כול החרדה שחוותה קודם נראה שהתגעגעה למקום.
המקום היה מפואר כולו, כל הקירות היו גבוהים, אפילו המדרגות וכל פינה הייתה מקושטת בציורים.
לפתע נשמעו קולות רקיעה ברקע אשר התחזקו אט אט, מן המדרגות ירדו שתי ליפנריות אשר הנחתי כי היו הוריה. הם לא נראו מופתעות במיוחד והליכתם הייתה זהה. "נראה שחזרת אחרי הכל צ'יגי , והבאת איתך גם חברים…" אמרה אחת הליפנריות
"כן אלו הם …" צ'יגאו ניסתה לומר את שמותינו, אך נזכרה שמעולם לא קיבלה אותם
"אני הֻגוֹר , נעים להכיר" אמר הֻגוֹר מתוך גבי
"הֻגוֹר…שם די מוזר בשביל טינאל, מה הוא אומר?" שאלה אותי הליפנרית במחשבה שאני הוא הֻגוֹר,
"לא אמא, הֻגוֹר הוא היצור שנמצא בתוך הגב שלו" אמרה צ'יגאו בעודה מוציאה את הֻגוֹר מגבי, הליפנרית ניסתה להסתיר את מבטה הנחרד באמצעות חיוך,
"ואתה באמת טינאל, נכון?, שמעתי דברים מוזרים עליכם, שאתם כל הזמן לחוצים ולא יודעים להחליט" אמרה הליפנרית. "אין הרבה יצורים שלא נלחצים בעולם, זה טבעי אחרי הכל" השבתי באילוץ.
הליפנרית הורידה חיוכה
"ומהיכן באת?" שאלה
"מלאנגר" עניתי ,
"זה די רחוק, לא?" המשיכה
"רק 25 דקות בחור כבידה" עניתי
הליפנרית הופתעה "25 דקות?! אחרי מסע כזה צריך לאכול!, למזלכם הגעתם בדיוק בזמן לארוחת הערב!" היא אמרה והפנתה אותנו אל שולחן האורחים. "האוכל יהיה מוכן בעוד רגע, אנחנו רק מחכים לשינראי שיגיע" אמרה ועלתה במעלה המדרגות. התיישבתי בשולחן וחיכיתי. "בטח ממש דואגים לי בבית" חשבתי לעצמי אך ניסיתי להתרכז בדברים אחרים.
התבוננתי סביב, ראיתי שהֻגוֹר וצ'יגאו מדברים עם אימה השנייה, נראה שבניגוד לאימה האחרת זאת מאד מתעניינת בהֻגוֹר, והֻגוֹר נראה מרוצה מכך.
לא רציתי ששיחתם תשתנה לדו שיח על ועדות המחקר, אז לא הצטרפתי.
החבורה סיימה את השיחה והחלה להתקדם אל עבר השולחן, הֻגוֹר זחל מגבה של צ'יגאו בחזרה אל תוך גבי .באותו הזמן אימה השנייה של צ'יגאו ירדה ביחד עם יצור נוסף, היצור היה נראה די זהה אליי אם כי היה קשה להבחין עם כל האיפור. "כולכם מוכנים?" אמר בקול כבד היצור דמוי הטינאל במטרה לקבל סמכות, "מוכנים!" אמרה צ'יגאו בנימה אנרגטית וכולם התאספו ליד השולחן.
האוכל הגיע, אך בניגוד לציפיותי לא היה זה שונה מהאוכל שיש לי בכפר אם כי הכלים נראו מהודרים יותר, חיכינו שכולם יסיימו לאכול וצ'יגאו נתנה לי סימן. התבוננתי במבטים השקטים של כולם, המחכים שאומר משהו. אני לא בטוח אילו סימנים ראיתי אך הייתה לי תחושה שאני יודע בדיוק מה להגיד לפרטי פרטים.
"שינראי, אתה טינאל? נכון?" צ'יגאו מיהרה לדרוך על רגלי אך לא הפסקתי, התחלתי לשאול שאלות רבות לגבי הזהות שלו, לגבי העסק ולגבי צ'יגאו.
השתררה שתיקה ברגע שסיימתי את דברי וחלו החלפות מבטים מבולבלות.
הם לא ידעו אם לכעוס ומה להגיד, עד שלפתע דפיקה חזקה נשמעה על השולחן, שינראי קם מכסאו ונתן לי אגרוף חזק לפנים. "חבל שלא יכולתי לראות את זה בא" חשבתי לעצמי. "העסק המשפחתי הוא לא פרס!" הוא צעק "זה נטל שאני לא רוצה שצ'יגאו תחיה איתו!" המשיך, צ'יגאו נבהלה אך מהר מאד ניצלה את ההזדמנות כדי לעורר ויכוח. השניים התווכחו ביניהם קרב אבוד מראש ובעודם מתווכחים הוריה ניצלו את ההזדמנות כדי לסלק אותנו בכעס מהאחוזה.
וכך נותרנו בחוץ בחזרה בחיפושים כשהיום כמעט חולף. הֻגוֹר זחל מתוך גבי כשגופו רועד ואמר:
"אתה יודע? גם לי לא אמרת את השם שלך "
לא חשבתי על כך בכלל עד לרגע זה "מצטער, פשוט שמות לא חשובים מבחינתי במיוחד שלי" עניתי
"אז… מה הוא ?" שאל הֻגוֹר
" ספאט…, זה אומר "הגיע אחרי" קראו לי ככה כי הייתי האחרון" השבתי
"כמה אחים יש לך?" המשיך
"אין לי " עניתי
הֻגוֹר הביע הבעת פנים מוזרה
"ולך? ראיתי כשבאתי שני שדים קטנים כשהגעתי…" שאלתי אותו
"אלו הילדים שלי למרות שכרגע הם כבר בחורים עצמאיים " ענה
"זה אומר ש…התחתנת?"
הֻגוֹר הסתכל עליי במבט מבולבל ולא השיב דבר.
שתיקה חלפה
"היי…" הוא לחש
"זה קצת מביך…אבל מה השם שלך שוב?"
"ספאט " עניתי
"ספאט…", "היית צריך לקבל שם אחר ".
לפתע נפתחה הדלת וצ'יגאו יצאה אלינו בריצה. "המצב שם נהיה מסוכן מדי בשבילכם הם רוצים להזמין לכאן פיקוח" היא אמרה, "אבל אני חייבת להודות לכם על כל מה שעשיתם בשבילי" היא המשיכה וחיבקה אותנו, "אני מקווה שתבואו לבקר שוב"
"זאת עומדת להיות טיפה בעיה" אמרתי בצחוק
"עם זה, זה לא יהיה! " השיבה והושיטה את בד הנירולינה שהיה עליה.
"זה המעט שאני יכולה לתת לכם על כל העזרה" אמרה ונפרדה מאיתנו לשלום. לקחתי את הנירולינה וחזרנו לכפר.
עברנו בדרך בעודנו לובשים את הנירולינה "העיר לא כזאת נוראה כשאף אחד לא רואה אותך" חשבתי לעצמי. חזרנו אל היער והבאתי את הֻגוֹר בחזרה אל משפחתו.
"אנחנו נפרדים הלילה, אבל אני אחזור בקרוב " אמרתי.
הֻגוֹר חייך חיוך מיסתורי וחזר למשפחתו, וכך גם אני חזרתי. כשחזרתי אימי ואבי עמדו בפתח הדלת זה היה טקס ידוע בבית לכל מי שמאחר לארוחת הערב.
"הלוואי והיה נשאר לי הכוח להבין מה לעשות כדי שיפסיקו לצעוק עליי" אמרתי לעצמי, אבל רק בלב בעודי מנסה להרגיע את חרדתם.
לבסוף הצעקות נפסקו והלכתי למיטה, "בסוף לא הצלחתי לדעת אם נאווה רוצה לחזק את הקשר" חשבתי לעצמי, אך לא נלחצתי כי אני בטוח שאמצא משהו.
למחרת אחרי בית הספר חזרתי אל היער , הלכתי אל המקום אותו אני זוכר כבר בעל פה, וחיפשתי את הֻגוֹר ראיתי שם הרבה שדים, אך אף אחד מהם לא נראה כמוהו.
אתמול הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו.
ביקרתי כל יום אך הוא לא נמצא שם, ביקרתי גם את צ'יגאו, אשר מנהלת את האזור השיווקי בעסק, כמה פעמים, אך בלי הֻגוֹר לא היה זה אותו הדבר.
לבסוף השנים חלפו ואיתם גם הקשר.
כיום אני נשוי ועוד מעט יהיה לי נכד, אך לא שכחתי את ההרפתקה שהייתה לי עם הֻגוֹר באותם יומיים, ואני יודע שאיפה שלא יהיה גם הוא לא ישכח אותי.
