תפוזים
כשהשעון המעורר צלצל נועם הייתה עמוק בתוך חלום מוזר על קניית שוקולד. היא הושיטה את ידה ללחוץ על הסנוז שיתן לה עוד חמש דקות, מקווה לחזור לחלום ואולי להספיק גם לטעום משהו. במקום הטלפון היא מצאה כדור מחוספס ומוזר. לא כדור, הבינה כשפקחה עיניים וחיפשה אחר הטלפון. זה לא היה כדור אלא תפוז, מעט פחוס ובהיר יחסית.
יש אנשים שאפשר למצוא תפוז בחדר השינה שלהם. בפרק מוצלח במיוחד של דוקטור הו כיכבה פיג'מה של איש ששמר בה כל מיני פירות למקרה שיהיה רעב, אבל נועם אף פעם לא הבינה איך פרי יכול לספק רעב. היא גם לא אכלה תפוזים מאז… ובכן, מאז הפעם האחרונה שהייתה בבית של סבא.
השעון המעורר צלצל שוב ונועם הבינה שאם לא תעזוב את התפוז היא תאחר לשיעור של מרצה מגעיל במיוחד, ולא ממש התחשק לה לקבל נזיפה מול שנה א' בחוג לתיאוריית קסם כאילו הייתה שוב בבית הספר היסודי. באוטובוס היא האזינה לפרק חדש בפודקאסט האהוב עליה, ועד שהגיעה לאוניברסיטה כבר הספיקה לשכוח מהתקרית. היא התיישבה בשורה אחורית באולם בתקווה שהמרצה המעצבן יפסח עליה בסבבי השאלות שלו לכיתה, ופתחה את התיק כדי להוציא ממנו את המחשב.
אמממ, סליחה, את יכולה בבקשה לא לקלף את זה פה?", שאלה סטודנטית שהגיעה להתיישב בשורה שלפניה. "זה לא נורא כמו קלמנטינה אבל פירות הדר עושים כזה ריח חזק, זה באמת מפריע", הבחורה הלא מוכרת חייכה חיוך קטן ומתנצל, ונועם בהתה בה בבלבול. "לא לקלף…" היא עמדה לשאול על מה הסטודנטית דיברה כשהבחינה שהיא בעצם אוחזת בתפוז. התפוז שבזה הרגע הוציאה מהתיק במקום המחשב שלה. היא הכניסה אותו בחזרה לתיק והנהנה לעבר המבקשת, שהתיישבה והחלה להוציא את הדברים שלה בעצמה.
נועם הניחה שבבלגן של ההתארגנות בבוקר היא ארזה בטעות גם את התפוז המוזר, כמו שלפעמים מניחים זוג גרביים במקרר או את השלט של הטלוויזיה במדף הספרים. האור הלבן של הכיתה גרם איכשהו לתפוז שלה להיראות קצת יותר כתום.
בהפסקה רז חיכתה לה מחוץ לכיתה, וחיוך רחב נפרס על פניה של נועם. רז נישקה אותה בנגיעה קטנה על הלחי, ונועם התאפקה לא לגעת בנקודה שנשארה חמימה, מרגישה סומק קל מתפשט גם ללחי השנייה.
"רוצה תפוז?"
"בטח, למה לא." רז לקחה את התפוז והסתכלה עליו. "רוצה לחלוק?"
"אני לא כל כך אוהבת תפוזים." ענתה נועם, והתחרטה כמעט מיד– זה נשמע כאילו היא חולקת שאריות לא רצויות. נראה שרז לא הגיעה לאותה אבחנה, כי היא שאלה למה בכלל יש לה תפוז. נועם התלבטה לרגע אם לנסות להסביר מאיפה הוא הגיע, אבל כשהבינה שהיא לא באמת יודעת בחרה למשוך בכתפיה ולהשמיע המהום קטן ולא מחייב.
הן התיישבו על הדשא ורז קילפה את התפוז ובכל זאת הציעה פלח לנועם. נועם השקיפה אל הנוף של מפרץ חיפה, והרגישה שכרגיל היא חושבת יותר מדי. מה אם רז גם לא אוהבת תפוזים? מה אם היא אוכלת אותו רק מנימוס? מה אם היא כן חושבת שנועם נתנה אותו רק בגלל שהיא לא רצתה אותו בעצמה, מה שקצת נכון אבל היא הייתה חולקת בכל מקרה, אבל אולי רז לא יודעת את זה, והיא חושבת שלנועם לא אכפת ממנה, ו–
"נועם? אז את רוצה קצת?" רז עדיין הושיטה פלח תפוז לעברה ונועם לקחה אותו, וקצת נרגעה, כי עכשיו היא חשבה בעיקר על איך זה קצת כמו לאכול את מיץ התפוזים של סבא– אולי הייתה שם צביטה קטנה של געגוע, אבל עם זיכרון מתוק.
למחרת נועם מילאה את בקבוק המים שלה במטבח, וראתה עוד שני תפוזים על השיש. לרגע המראה נראה לה טבעי לחלוטין, אבל כשחלפה על פניהם בפעם השנייה היא נעצרה ונזכרה שהיא במטבח שלה, בדירה שלה. מאז שעברה לגור לבד כמה שבועות קודם היא לא קנתה תפוזים. תפוז אחד הוא אולי צירוף מקרים, פרי אחד שהשתרבב בטעות לחדרה, אבל כשהחריגה מהצפוי המשיכה נועם תהתה אם עליה לנסות ולברר יותר לגבי הסיבה לחריגה הזו. לבסוף נועם החליטה שכנראה לקחה כמה תפוזים כשהייתה בסופר בסוף השבוע ושכחה מהם, והכניסה את התפוזים לתיק, בכוונה הפעם, כדי לחלוק עם רז בהפסקה. בהמשך היום נועם הרגישה שהתפוזים ממשיכים לצוץ סביבה. היא ראתה איש אוכל תפוז באוטובוס, אישה מבוגרת אחת שהחזיקה שקית מלאה בתפוזים ובערב כשקפצה למכולת השכונתית עקפו אותה באחד המעברים שני ילדים שקנו כמה תפוזים.
כשהגיעה הביתה הטלפון שלה זמזם, עם הודעה מרז ששאלה אם מתחשק לה לצאת לראות סרט. נועם שמחה על הסחת הדעת אבל בעיקר על האפשרות לבלות עם רז, וכתבה "בטח!!" עם חמישה אימוג'יס מתרגשים. רגע לפני השליחה היא התחרטה ומחקה, והקלידה "אפשרי" עם אימוג'י מושך בכתפיים, אבל החליטה שזה אדיש מדי. במקום היא החליטה לשלוח "אשמח לצאת איתך הערב", וכמעט שלחה כשבעצם ההודעה נראתה לה רשמית מדי, אז היא חיפשה אימוג'י להוסיף ולבסוף שינתה שוב את הניסוח וכתבה פשוט "כן" עם סמיילי פשוט. היא התנשמה קלות, כאילו הזזת אצבעותיה על פני המסך הייתה כמעט שקולה לריצה קלה במעלה הרחוב אל תחנת האוטובוס. היא בהתה במסך במתח, מתחילה להתחרט ולשקול אם כדאי להוסיף עוד הודעה ולפרט יותר.
"שבע וחצי בלב המפרץ?"
ההודעה של רז הייתה מעין אישור שהכל בסדר ונועם הרגישה הקלה שוטפת אותה, ומיד אחר כך כעס על כמה שהיא מסתבכת עם עצמה בכל פעם. היא אישרה וענתה "נתראה שם!", ורצה להתקלח ולהתלבש לפני שתוכל להמשיך להתחפר באובססיביות בשיחה הקצרה שניהלה עם רז בהודעות.
כששלושה תפוזים טריים וגדולים הצטופפו בתוך התיק שנועם התכוונה לקחת, תיק שהיא לא השתמשה בו כבר לפחות חודשיים, היא לא יכלה יותר להכחיש שמשהו לא כל כך טבעי קורה לה. לנועם לא היו כוחות קסם, וגם לא היה לה כסף למכשירים מבוססי קסם. היא התלבטה אם לעלות לבדוק אם לשכן יש תקלה שזולגת אליה. היא נזכרה בדליפת קסם שהתרחשה כשעוד גרה עם הוריה, במכשיר להכנת תה המתאים את עצמו באופן אוטומטי לטעמו של השותה, ויוצר טעמים שלא ניתן לקנות בחנות. הבית התמלא בריח מריר–מתוק, מעט דומה לשומשום, המאפיין את השמן של מכשירי הקסם הביתיים. נועם הסתובבה בדירתה ורחרחה את האוויר, מנסה למצוא ריח של דליפת קסם ללא הצלחה. הטלפון שלה צלצל להתריע על הודעה חדשה, וכשנועם בדקה אותו היא שמה לב שאם לא תצא היא תאחר לסרט. הרי בכל מקרה, חשבה, הבעיה כנראה מגיעה ממקור חיצוני; ודאי מישהו יטפל בה בקרוב. היא הניחה את התיק בחזרה על המיטה, דחפה את הארנק והמפתחות לכיסי השמלה שלה ורצה החוצה, מנסה בכל זאת להריח שאריות של שמן קסם בחדר המדרגות.
פרסומות על המסך התחלפו לטריילר לסרט פעולה גנרי כלשהו, ורז הושיטה יד לקרטון הפופקורן שעמד על ברכיה של נועם. "נועם? מה… מה זה?"
נועם הפנתה מבט לרז, שהחזיקה בידה תפוז, ולאחר מכן מטה אל הפופקורן– שהיה כעת קרטון מלא בתפוזים. היא בהתה בהם, קפואה, עדיין שומעת ברקע את קולות הפיצוצים והמכוניות המתהפכות. "נועם? הפכת את הפופקורן לתפוזים?" נועם הכריחה את עצמה להסתכל על רז, אבל עדיין לא הצליחה לענות, רק הנידה בראשה. רז קמה ומשכה אחריה את נועם, והן יצאו מהעולם כשנועם עדיין חובקת את התפוזים בקרטון הפופקורן. "אני לא יודעת למה זה קורה," מלמלה נועם. "התפוזים האלה, אני לא יודעת, אני לא יודעת איך לשנות צורה לאוכל, או בכלל למשהו, ואין לי בכלל קסם, אני גם לא אוהבת תפוזים, כלומר במיץ זה סבבה ואולי גם כן לאכול קצת אבל אני לא מאוד אוהבת–"
"תעצרי שניה, נועם" רז משכה אותה להתיישב על ספסל בחלק שקט יחסית של הקניון. "התפוזים שאכלנו היום גם הופיעו ככה?"
"גם התפוז מאתמול."
"אנחנו חייבות לדווח לועדת חריגות קסם–"
"אבל אז הם יעצרו את זה!" נועם התפרצה לפתע, מופתעת מעוצמת הקול שלה עצמה.
"את לא רוצה שזה יעצור?" רז עדיין החזיקה בידה של נועם, ולחצה בעדינות.
"אני לא יודעת מה קורה בכלל. איך אני יכולה להחליט לעצור את זה?"
נועם עדיין בהתה בקרטון התפוזים שהחזיקה ביד אחת, והחלה להתחרט על כך שנטשו את כוסות הקולה באולם הקולנוע. רז לא ענתה, ולנועם הייתה תחושה שהכל נהרס. הדייט שלהן נקטע, ורז בטח כועסת עליה, והיא לא יודעת מה לעשות כי היא לא רוצה לעבור חקירה של הועדה אבל היא כן צריכה להבין מה קורה, כי גם אין לה מה לעשות בכלל עם כל כך הרבה תפוזים–
"טוב, בואי נלך." רז קמה ומשכה איתה את נועם. "אנחנו נלך למכשפה ונתייעץ."
"אם נלך לסתם מכשפת רחוב… היא לא תדווח עלינו?"
"תראי, זה לא שאנחנו עושות משהו לא חוקי–"
"אני יודעת שהקסם עדיין די קטן, ומקסימום היא תדווח, ואולי היא כן תעזור לנו אבל אולי לא, אבל איפה בכלל נמצא מישהי שעוד עובדת בשעות האלה, כי–"
"נועם?"
"כן?"
"יש לי דודה שהיא מכשפה בפנסיה, האמת שלא התכוונתי למצוא דוכן אקראי." רז חייכה ונועם נעצרה לרגע, מרוכזת בחיוך כמעט עד ששכחה להתייחס לדבריה של רז. הן ירדו לחניון ונסעו לכיוון בית הדודה. "קוראים לה חגית," רז חנתה ליד בית פרטי קטן בשכונה צדדית של קרית מוצקין. "סימסתי לה מקודם, אז היא יודעת שאנחנו באות."
"חגית לא ממש נשמע כמו שם של מכשפה."
רז צחקה. "אז איך רצית שיקראו לה? גריזלדה? כל אחת יכולה להיות מכשפה."
"לא יודעת, יצא לי לפגוש מכשפות רק בסרטים."
"אז בואי תראי שיש גם דודות ישראליות רגילות לגמרי שמתעסקות בקסם לפעמים." רז דפקה על דלת הבית, ואישה כבת 70 שהדיפה ריח עדין של עוגיות פתחה את הדלת. היא הכניסה אותן למטבח והן הכינו קפה והתיישבו.
רז סיפרה מה קרה בקולנוע, ונועם הוסיפה פרטים על התפוזים שהיא מצאה בימים הקודמים.
"אז אכלתן חלק מהתפוזים?"
"האמת שכן, זה בעייתי? היה להם סתם טעם של תפוזים" רז נראתה רגועה למדי בעוד שנועם התחילה לתהות אם היא בטעות הרעילה את החברה שלה. או את מי שנועם קיוותה שהיא החברה שלה.
"לא חושבת," ענתה חגית. "סביר להניח שאלה סתם תפוזים רגילים. יש לך כמה כאן כדי שאוכל לראות?"
נועם הסתובבה להביא את קרטון הפופקורן כשנזכרה שהיא לא לקחה אותו איתה.
"רז? יש מצב שהבאת את התפוזים מהקניון?"
"חשבתי שאת לקחת אותם…"
נועם הסתכלה על חגית במבוכה. "נראה שהשארתי אותם מאחור".
המכשפה חייכה אליה, והציעה שתבדוק בתיק שלה. "את אומרת שהם צצים כל הזמן בדברים שלך– סביר להניח שזה קרה שוב."
הסתבר שחגית צדקה, ונועם הושיטה לה שני תפוזים שבהחלט לא היו בתיק שלה כשיצאה מהבית באותו היום, או כשהוציאה את הארנק לשלם במזנון הקולנוע. חגית בחנה את התפוזים, רחרחה אותם, ליקקה אחד מהם, חתכה את השני וסחטה מעט ממנו לכוס. היא הוסיפה לכוס כפית של אבקה לבנה ובחשה, ולאחר מכן שתתה כמה לגימות. "אם לומר את האמת, הם נראים כמו סתם תפוזים."
רז עקבה אחרי כל הפעולות של דודתה. "זה שיקוי? ככה את מגלה מה יש בתוכם?" היא מתחה את צווארה לעבר הכוס.
"לא איזה שיקוי, סתם מיץ תפוזים" חגית צחקה והתיישבה בחזרה מול נועם. "אני תמיד מוסיפה אבקת סוכר למיץ תפוזים, יש לי חולשה למתוק". היא הסבירה שהתפוזים של נועם הם תפוזים רגילים לגמרי. "אין בהם ולו קמצוץ של קסם",
"מעולה!" רז חייכה, אבל נועם יכלה לראות שחגית דווקא נראית מאוד רצינית ופחות מרוצה מהתוצאות. "אז מה עכשיו? פשוט… לחיות עם תפוזים?"
"לצערי, זה לא כזה פשוט. אם היתה איזושהי אינדיקציה לקסם היינו יכולות להבין למה זה קורה בכלל, אבל אם התפוזים לא קסומים," המכשפה השתהתה ונראתה כאילו היא מתקשה להוציא מפיה את המילים הבאות. "אני מצטערת בנות, אבל אני חייבת לדווח. מיידית." חגית התעסקה מעט עם הטלפון שלה, לא התקשרה אבל נראה היה שהיא שולחת הודעה למישהו.
רז נראתה מבולבלת. "מה הכוונה מיידית? כלומר, אנחנו נפנה לועדת חריגות קסם, אבל בכל מקרה הם פותחים רק מחר בבוקר–"
"אמרתי לכן, זה לא קסם," נועם חשבה שנראה שהמכשפה לא ממש רוצה להסביר להן למה היא מתכוונת. היא המתינה שחגית תמשיך את המשפט כשנשמעה דפיקה בדלת. "הם הגיעו." חגית קמה לפתוח את הדלת, ונועם הבינה שמי שהם לא יהיו– אם הם הגיעו כל כך מהר זה עלה להם הרבה קסם. ואם יש להם הרבה קסם לבזבז– הם הרבה מעל כל ועדה או מכשפה. "רז, אני חושבת שעדיף שתישארי פה".
"מה? לא, על מה את מדברת?"
"זו הבעיה שלי, והתפוזים שלי, עדיף שתישארי עם דודה שלך."
"את כועסת עלי. כי הבאתי אותנו לכאן ועכשיו היא סיבכה אותך."
נועם לא הספיקה לענות, כי חגית נכנסה לחדר עם שלושה אנשים שהיו לבושים בחליפות שחורות. היא שמה לב ששלושתם מסתכלים עליה, נראה היה שהם ידעו שהיא המקור לצרות. הם נעמדו מולה במעין מבנה משולש, בראש גבר אחד ובבסיס אישה וגבר נוסף. "שלום נועם. אני הסוכן ג', ואלה הסוכנים ל' ו–ל'". האיש בקודקוד המשולש המאולתרת הושיט יד לנועם, שלחצה אותה בהיסוס. האישה מאחור התחילה לגחך, ואז שני הגברים פרצו בצחוק. "סתם, סתם, אני מתנצל. כל פעם אני מתפתה לבדיחה הזו," האיש שהציג את עצמו בתור הסוכן ג' חייך, ואמר "קוראים לי גבי, ואלה לירון ולימור. אנחנו מהרשות לחקירת המֶעבר."
"די נו, אנחנו חייבים למצוא שם נורמלי," מלמל מאחורה הסוכן ל', או בעצם לירון. לימור הנהנה בהסכמה.
"בחיים לא שמעתי עליכם," אמרה רז, שעוד ישבה בכיסא מאחור. "מה זה אומר בכלל?"
"זה אומר הרבה דברים. קורים מדי פעם מקרים מוזרים, מעבר למה שאנחנו יכולים להסביר באמצעות קסם. בחודשים האחרונים אנחנו מנסים לאתר–"
"לא חשוב מה כרגע." לימור קטעה את גבי בקול נוזף. "אני מתנצלת, האמת היא שזה באמת קטע חדש ואנחנו לא מאוד רגילים לקטע של הסודיות."
"או לקטע של הרשמיות," הוסיף לירון במבוכה. "ניסינו להוסיף חליפות אבל זה רק גורם לנו להרגיש כמו שחקנים בהצגה זולה על ריגול חשאי."
"יש ריגול שאינו חשאי?" תהה גבי והסתובב אל לירון, ולימור התחילה לענות לו, אבל אז גבי הסתובב שוב. "בואו ניגש לעיקר כרגע. מה העניין?" הוא הסתכל על נועם, והיא סיפרה לו את כל הסיפור והראתה לו את התפוזים. או לפחות מה שנשאר אחרי שחגית שתתה מהם. "נשמע לי שאנחנו צריכים לנסוע לדירה שלך, נועם."
"אלי הביתה?"
גבי הנהן, "שם זה התחיל."
נועם ורז נפרדו מחגית ויצאו החוצה עם הלא–סוכנים. בחוץ לירון הסתובב אליהן "אז… הגעתן באוטובוס או…" רז הוציאה את מפתחות המכונית שלה והראתה להם. "אין אתם הגעתם?"
"כשיש קריאה דחופה אנחנו יכולים להשתמש בקפיצות קסם," הסבירה לימור.
"זו קריאה דחופה?" שאלה רז. לירון מלמל משהו על כך שכל קריאה שלהם היא דחופה, וגבי הסביר שמכשיר הקפיצה נמצא במטה, אז אין להם אפשרות להשתמש בו.
הם טיפסו למכונית הקטנה של רז, שלושת הלא–סוכנים נדחקים בקושי יחדיו במושב האחורי. נועם משכה קדימה את מושב הנוסע על מנת לאפשר מקום לרגליו הארוכות של גבי. "איך אתם חוזרים בדרך כלל?"
"יש לנו תקציב לרב–קו," הסבירה לימור, "ואם זה דחוף יש אפילו תקציב מיוחד לאפליקציה של המוניות!" נועם חשבה שזה קצת משונה שיש יותר הגבלה על מוניות מאשר על שימוש במשאבי קסם יקרים להחריד, אבל מה היא כבר מבינה בתקציבים ממשלתיים. מייד כשרז הרימה את בלם היד בחניה מיהרו לימור, לירון וגבי להימלט החוצה מהרכב הצפוף. הם טיפסו אחרי נועם ורז במדרגות אל הדירה, ונועם הבינה שזו גם הפעם הראשונה בה רז תראה את הדירה שלה, והצטערה שדחתה את שטיפת הכלים מאתמול. ומשלשום. ובכלל מהשבוע האחרון. היא פתחה את הדלת והדליקה את האור בסלון, ולא הופתעה לראות על השולחן תריסר תפוזים, מונחים בשתי שורות מסודרות.
"הם לא היו פה כשיצאתי," אמרה והצביעה לכיוון התפוזים.
לימור החלה להוציא כל מיני כלים ומכשירים משונים מהכיסים שלה, והיא ולירון בדקו את התפוזים. גבי העיף מבט בנתונים שהחלו לצאת בתדפיסים מאחד המכשירים, התיישב על כיסא מול הספה, וכיוון את רז ונועם לשבת איתו. "נועם, אני צריך שתתרכזי רגע. התפוזים האלה, מהיכן הם מגיעים?"
נועם הביטה בו בבלבול. "אני לא יודעת. אם הייתי יודעת לא הייתי מחפשת כל כך…"
"אבל נועם, את לא ממש חיפשת."
"הוא צודק," לחשה לה רז. "לפני שסיפרת לי וחיפשנו תשובה סתם אכלת אותם."
נועם התחילה לענות שזה לא נכון והיא לא אכלה את כל התפוזים, אבל בעצם זה לא באמת היה כל כך חשוב. יכול להיות שהניסיון שלה לדחות את החיפוש היה כי היא לא באמת רצתה תשובה? אבל נועם הייתה בטוחה שהיא לא יודעת מאיפה מגיעים התפוזים, ואמרה את זה לגבי.
"נועם, בבקשה, זה חשוב. תנסי לחשוב רגע, מה התפוזים האלה בשבילך? מה הם מזכירים לך?"
תפוזים. נועם הבינה, שהדבר הראשון שעולה במחשבתה כשהיא חושבת על תפוזים הוא סבא שלה. עגלת השוק של סבא, המקרר של התפוזים, המיץ הטרי.
"סבא שלי," הכריזה נועם, קולה חלש, כמעט בלתי נשמע, ולאחר מכן חזרה מעט חזק יותר. "סבא שלי היה אוכל המון תפוזים. הוא היה שותה מיץ כל יום, הוא היה סוחט לנו מיץ עד שהתבגרתי וכבר לא רציתי לשתות אותו יותר. הוא תמיד התעקש לקנות עוד ועוד תפוזים, עד כדי כך אחרי שלאחר מותו אמרנו שהירקן פשט את הרגל ושפרדסים נאלצו להיסגר."
גבי נראה נלהב, הנהן בראשו במהירות. "מעולה נועם, מצוין. ספרי לי עוד!"
"הוא היה אוכל גם אם היה קצת רקוב כבר. תמיד היה אומר שחבל, וסבתא שלי הייתה תופסת אותו והם היו רבים על זה. הוא היה כבר מבוגר ועשה דברים מסוכנים, כמו לטפס על דברים ואז היה נופל. אחר כך היה אומר שעשה את זה כי הוא שכח שהוא זקן," נועם עדיין חייכה כשנזכרה, אבל גם הרגישה מעט מחנק בגרון ודמעות בזוויות עיניה. רז ראתה את הנצנוץ הרטוב והחזיקה בידה. "זה סבא שלי, נכון? אבל איך זה יכול להיות סבא שלי?"
"זו הסיבה שאנחנו פה," הסביר גבי. "הצד השני, מה שמעבר, העולם הבא. אנחנו לא יודעים מה יש שם. האמת, אני אישית גם לא רוצה לדעת. אבל אנחנו יודעים שלפעמים, לעתים רחוקות, יש סדקים קטנטנים. כל כך קטנים שקשה למצוא אותם– אבל אם לא נתקן אותם הם יתרחבו, וזה מסוכן."
"ויש סדק כזה? פה, בדירה שלי?"
"אני חושב שכן. אני חושב שהיה פה סדק קטן, אבל הוא לא רק מתרחב– הוא גם נדבק בך. הוא עקב אחרייך לתיק, לקולנוע, לבית המכשפה. זה קורה כשיש אדם מהצד השני שהוא מוכשר מספיק כדי לשלוח סימנים, ואדם מהצד הזה עם היכולת המולדת לקבל אותם."
"אז זה באמת סבא שלי? האמיתי?"
לימור הביטה אליה ממקומה על השטיח ליד שולחן הסלון. "כן נועם, זה באמת סבא שלך. אבל אנחנו חייבים לסגור את הסדק. גבי, תראה את הנתונים. מעולם לא נתקלתי בגודל כזה– אני כבר עכשיו לא בטוחה שנוכל בכלל לסגור אותו."
גבי הנהן וביקש מנועם להראות לו את החדר שלה, היכן שהתגלה התפוז בפעם הראשונה. לירון עקב אחריהם עם קופסה בעלת אנטנה ארוכה ומסך קטן, והניע ראשו בשלילה. "כמעט, אבל לא כאן. קרוב," הוא אמר, שוב בקול מעט חלש.
"נועם, מה יש מעבר לדלת הזו?" שאל גבי, מניד בראשו לעבר דלת נוספת ממול לדלת הכניסה לחדר.
"זו מרפסת שירות קטנה. יש שם רק מכונת כביסה ומתלה". היא פתחה את הדלת להראות להם, נעצרה ובהתה במקרר עתיק, בצבע ירוק–טורקיזי בהיר, שעמד במקום מכונת הכביסה שלה. "זה שלו," היא לחשה. "זה המקרר של סבא שלי." גבי נכנס למרפסת והסתכל במקרר. "באמת? הוא היה כל כך ישן?"
"כן," ענתה נועם. "זה המקרר הקודם, שהיה במרפסת. זה המקרר של התפוזים. אתה מבין, אשכרה היה לו מקרר נוסף שמיועד כמעט רק לתפוזים, אולי גם קצת בקבוקי שתייה." היא משכה את דלת המקרר וראתה שם תפוזים מסודרים בשורות, כאילו ממתינים שסבא יקח אותם בבוקר למיץ. "מה עכשיו?"
"עכשיו תסגרי את הדלת, נועם."
"למה?" התפוזים הריחו אחרת מתפוזים רגילים. היה להם ריח של תפוזים אבל הוא היה ריח של התפוזים של סבא, בבית של סבא, במקרר של סבא.
"נועם," הפעם זו הייתה לימור שדיברה אליה בעדינות. "אנחנו סיימנו את החלק שלנו. ליאור ואני טיהרנו את הדירה, זה מקור הסדק. הוא כאן בשבילך; את צריכה לסגור אותו."
דמעות זלגו במורד פניה של נועם, והיא אחזה בחוזקה בידית המקרר. "ואם אני לא אסגור? הוא יכול לחזור?"
"את חייבת לסגור", לירון נשמע תקיף, משקיע בהגשת המילים על מנת לא למלמל אותן. "הסדק יתרחב ויגרום נזק קטסטרופלי. אנשים מהעולם הזה יכולים ליפול פנימה, נועם."
נועם הרגישה יד מחבקת את כתפה, ופנתה לראות את רז. "אני לא כועסת עלייך," היא לחשה לרז. "לא כעסתי. רק רציתי שתהיי מוגנת," רז רק הנהנה והדקה את החיבוק.
"נועם," לחש גבי מאחוריה. "בבקשה…"
"אני לא רוצה, זה לא הוגן! למה זה צריך להיות ככה, למה אני לא יכולה רק לפגוש אותו, רק לדבר איתו, תרימו הגנות או מכשירים או מה שצריך ותתנו לי את סבא שלי!" היא משכה באפה ופנתה אל הלא–סוכנים. "אתם לא מבינים. סבא שלי היה אדם טוב. הוא רק ניסה לעזור לכולם, לתת מעצמו, תמיד תרם והתנדב והיה שם כשהיינו צריכים אותו. הוא לא ישלח לי תפוזים אם זה מסוכן, הוא לא יעשה משהו שגורם לנזק."
"אני חושב," ענה גבי, "שאנחנו והצד שמעבר רואים דברים בצורה מאוד שונה. נועם, אני חושב שסבא שלך מנסה להמשיך לדאוג לך ולהאכיל אותך אפילו מהעבר השני, אולי הוא אפילו הרגיש שאת קצת יותר צריכה אותו עכשיו. אבל אני חושב שהוא לא רואה מה זה עושה בצד הזה, אני חושב שהוא לא יכול להבין מה ההשלכות של סדק כזה." נועם חזרה להסתכל על המקרר, וראתה שורה נוספת של תפוזים מעל השורות שכבר היו שם. ידה כאבה מלאחוז בידית המקרר כל כך חזק, אבל היא נשמה עמוק והרגישה. היא הרגישה את הגעגוע הכואב, המתעצם, המבעבע מתוכה ופורץ החוצה עם ריח התפוזים. אבל היא גם הרגישה לא יציבה, כאילו משהו בחדר הזה מאוד לא בסדר. התחושה לא הייתה חדשה לה; היא זיהתה עכשיו את אותה התחושה שקיננה בה עוד מהבוקר הראשון, ורק הלכה והתעצמה עד לאותו הרגע. נועם עצמה את עיניה בחוזקה, נתנה לדמעות לצאת, לקחה נשימה עמוקה מלאה בריח הדרים,
וסגרה את הדלת.