שינוי

"ראית את הכתם הזה?" אני מניח את הטלפון ושואל אותה.

"איזה כתם?" היא עונה, בלי אפילו להרים את הראש.

"זה. פה בעין" אני מסביר. 

היא קמה ומתקרבת. בוחנת את העין שלי מספר שניות. 

"אני לא רואה כלום, כואב לך?" היא שואלת אותי.

"לא כואב אבל יש איזו חוסר נוחות." אני מנסה לתרגם רגש. יש לנו מספר מילים קטן מאוד, פרופורציונלית למה שהגוף שלנו יכול לחוות.

"כמו מה זה מרגיש?" 

"מה, נהיית לי דוקטור לעיניים?" אני שואל.

"איזה מעצבן אתה." היא אומרת והולכת חזרה לשולחן העבודה. "למה אתה שואל אותי בכלל?" אני מכיר את המבט הזה.

"מאמי, צחקתי." אני אומר לה. אני מוריד את החולצה ומתקרב אליה. היא לא תמיד מבינה עד הסוף את חוש ההומור שלי. "תגידי לי אם יש בעוד מקום."

"לא אומרת לך שום דבר יותר. תלך לדוקטור לעיניים."

"אני מצטער, מאמי, זה רציני. אולי זה סרטן?" אני מסתובב מולה בחלל חדר השינה שלנו. היא כבר קמה מהשולחן, אבל לא אלי. היא מתארגנת לצאת אבל אני ממשיך לעמוד שם בהבעה מתחנחנת. לבסוף היא מתרצה ומביטה. 

אני עושה סיבוב על המקום בלי חולצה. כאילו שהיא לא תשים לב לשמונת הקילוגרמים שקופצים עלי בקלילות, כמו זונות על אוניה של הצי השישי, כל פעם שאני מפסיק לעשות כושר לדקה.

"אין לך כלום. אבל אם אתה מודאג, לך לרופא." 

אני אף פעם לא הולך לרופא. גם כדורים אני לא לוקח. רק אם המצב ממש קשה. אני עומד בשילוב ידיים.

"יאללה, לך לעבודה כבר ותפסיק לבלבל. ואל תשכח שאני בכרמיאל היום, אז תחזור מוקדם." כשאני חוזר בהסעה מהעבודה אני מרגיש את העין שוב. 

ברכבת הביתה אני תמיד מתכנן לקרוא ספר אבל פותח פייסבוק, ובמצב הזה אני נשאר, גולל גלילה מיותרת, בבלילה לא נגמרת, של פוסטים, אשר פייסבוק הואילו לבחור, במיוחד בשבילי, כדי להביא למקסימום תגובה ממני. 

אני יודע את זה וממשיך לגלול. פוליטיקה, בחירות, דת, אונס של ילדה יהודיה. חשבו שהאשם היה ערבי שעשה את זה והתברר שזה היה הרב של השכונה. מעניין למה הפייסבוק לא בוחר לספר על מקרי אונס של ילדות ערביות. אולי כי אין פה פאנץ'. אין מצב שהמשטרה תחשוד שזה מושבניק שהיה קונה במכולת בכפר, ובסוף יתגלה שזה בעל המכולת שהוא הדוד שלה. 

אני לא רואה את עצמי גזען. למעשה, חלק מהפוסטים שמוגשים לי בקפידה ובטוב טעם פייסבוקאי, הם ביקורת על גזענות. אבל המחשבה שעוברת בראשי, היא שעצם זה שחשבתי על הערבי כבעל מכולת ולא כרופא, היא גזענות. בדיוק כמו זו שאני מתקומם עליה.

הכאב בעין חוזר. דבר ראשון כשאני מגיע הביתה אני בודק בראי. קשה לראות.

אולי עם זכוכית מגדלת. היתה אחת בארגז כלים שאבא של אורית הוריש לנו.

אין לי ספק שזה משהו. חוטים שחורים יוצאים מהאישון של העין הימנית. נראה כמו דפוס של עין אבל בשניה זה לא קיים.

אני נותן לזה שבועיים. אם לא יעבור, אז אלך למישהו שיבדוק את זה. שבועיים הם גם ככה הזמן שבגיל שלי, או שזה עובר, או שזה נשאר לנצח. כמו נקודת החן שיש לי בצוואר.

למחרת אני שוב בטלפון בדרך לעבודה. כבר השלמתי עם העובדה שזו הדרך שבה אני צורך את הכל. תוך כדי שאני גולל, אני ממש מרגיש משהו בכל העין. לא כאב בדיוק, יותר הרגשה מטרידה. גירוי. 

בעזריאלי, אני יוצא מהרכבת ועולה על ההסעה של העבודה. אני יושב מכונס בספסל האחרון. זה די נורמלי, אני לא היחיד שמתנהג ככה, אלא אם היה יום קודם, פרק של סדרה כלשהי שכולם צופים בה, ואז כל הנסיעה לעבודה נהפכת לדיון אחד מעיק ומתמשך על הפרק.

אנחנו מגיעים לעבודה ובמקום לצעוד עם כולם, אני אומר שנכנס לי משהו לעין ואני רץ לשירותים. כשאני מגיע אני פותח את העין בכח. אני מחזיק בעפעפיים כדי לראות את העיניים במראה ונראה היה לי שכל הצורה של העין השתנתה. גם ההרגשה מסביב לעין אחרת, כאילו משהו השתנה בעצם מסביב לארובת העין. 

מול המחשב,אני מנסה לא לחשוב על זה, אבל לא ממש מצליח. אני מבטל את הפגישות היומיות וגם אחת עם המנכ"ל וסופר את הדקות עד להסעה.

בדרך חזרה אני עושה את עצמי ישן ומגיע הביתה בריצה ממש. אף אחד לא בבית. אורית והילדים בטח במכולת. אני רץ לקומה השניה, למקלחת שלנו. כן, הצורה של העין ממש השתנתה וגם כל העצם מסביב לארובת העין. אני יכול להרגיש אותה זזה. כמו אחרי יישור השיניים שעברתי בגיל שש עשרה. שנים אחרי הטיפול עוד הייתי חולם שנופלות לי השיניים. הרגשה כזו של העצבים, שלא שכחו.

אני חושב שגם הגבה שלי ירדה קצת. 

"אבא" צעקה נשמעת מהקומה למטה. 

"כבר יורד". אני צועק חזרה, אבל כנראה שזה לא מרשים אף אחד. 

"מאמי, הכל בסדר?" 

פאקינג חוש שישי. אני באמבטיה למעלה והיא, מרחוק, כבר הרגישה שמשהו לא בסדר.

"נראה לי. לא יודע. בואי תראי."

היא פותחת את הדלת לאמבטיה.

"אני מרגיש משהו מוזר. נו, אמרתי לך אתמול כבר."

"זה עדיין העין?"

כן, כלומר לא רק, אבל כל העין שלי… צהובה."

"זה הצבע של העיניים שלך." היא אומרת. "ירוק בהיר, צהבהב כזה."

"ממש לא." אני אומר.

"תן לי לראות." היא מחזיקה לי את הפנים ומסובבת כדי להסתכל. הידיים שלה תמיד חמות. הלוואי והייתה נוגעת בי יותר. 

"ממי, אני לא רואה. אבל זה לא אומר כלום." היא מסובבת את הראש וקוראת בקול אל המסדרון: "ילדים אני לוקחת את אבא לרופא".

"למה? מה קרה לו?" תוך שניה הילד שלי עומד בפתח של המקלחת, אפילו לא שמעתי אותו עולה.

"איתי," אני פונה אליו, "העיניים שלי צהובות?" הן באמת יותר צהובות.

"ממי," אני לא מחכה לתשובה ומסתובב אליה. "את רואה משהו שונה באישון?" היא כבר לוקחת את התיק, כאילו שזה סגור שאנחנו הולכים. היא מתקרבת ומסתכלת, הפעם במבט קצר בלי לגעת בי.

"לא ממש. אולי קצת." לפי הנימה היא לא באמת רואה משהו. אני יודע שהיא מסוגלת להגיד משהו רק כי זה מה שאני רוצה לשמוע.

"טוב. מחר אלך לענת" אני אומר. מנסה לסכם. ענת היא הבת דודה שלי והיא רופאת עיניים.

"תָראה גם לי את העיניים, אבא." הילד שלי אומר. שכחתי שהוא עוד עומד שם.

"תן לי ולאבא רגע." היא סוגרת את הדלת, משאירה את הילדים בחוץ. "אני יכולה לקחת אותך למוקד. אבל עכשיו. אם זה מציק לך אז אל תזניח את זה."

"מאמי, אני על הבוקר אצל ענת. אני מתקשר אליה עכשיו. תראי, הנה הטלפון." אני מוציא אותו מהכיס ומנפנף בו מול פניה.

"מאמי." היא שמה ידיים על המותניים בתנוחה מאיימת. "אני מחכה עכשיו שתתקשר. אחרת אני יודעת שאשמע על זה שבועיים עכשיו." 

אני שולף את הטלפון.

"תשמעי ענתי, אני חייב מחר על הבוקר שתראי משהו בעין שלי. "זה דחוף." וואלה היא בבית חולים מחר. בתל אביב. 

"לא. אין מצב שאני מגיע לתל אביב."

אורית עושה פרצוף שמשלים את התנוחה המאיימת. "טוב. אני אגיע לשם. כן, בשמונה ועשרים, לפני התור הראשון שלך. סגור. תודה ענת."

אנחנו אוכלים ארוחת ערב. "לאבא יש עיניים צהובות." הילד שלי אומר לאחותו הגדולה. היא לא מקשיבה לו. 

"רותם. מדברים אלייך. את יכולה להשתתף בשיחה." אני אומר לה. היא לא מרימה את הראש אפילו. נהייתה המבוגר השלישי בבית. לא זוכר שהייתי מודע לתרחיש הזה, כשהחלטנו להביא אותה לעולם. 

"למה?" היא עונה. "שנדבר עליך ועל העיניים שלך?" איזה גיל מסריח זה חמש עשרה. אוכלים ומתלוננים. אבל אי אפשר להגיד להן כלום על האוכל. אחרת אנחנו עושים לה טראומה וכמו שהפסיכולוגית אומרת 'הדימוי העצמי שלה ירד'. זה לא משהו שנגמר בגיל חמש עשרה, זה ממשיך איתן לעד. פשוט אסור להגיד משהו כזה, לבחורה, אף פעם. ברור שאני יודע, אחרת איך הייתי מצליח להיות נשוי כל כך הרבה שנים. לך תסביר שאצל בנים כל דבר קטן זה סיבה למסיבה. אני הייתי "גמד" ו"חנון", ו"שיניים בולטות", ו"קוף" ו"שעיר" ו"מכוער". רק שמן לא הייתי, אני חושב. 

אנחנו, הבנים, התמודדנו וזהו. בלי כל הבכיינות המפגרת הזו. בלי לעטוף בצמר גפן. גם עם הספורט היא הפסיקה. בדיוק כמו אמא שלה. אני מסתכל על אורית. אחת לחצי שנה היא עושה שתי הליכות, מתלוננת שמשהו כואב לה ומפסיקה. חודשיים אח"כ בממוצע, היא תשאל אותי אם היא צריכה לעשות ניתוח קיצור קיבה, ואני אגיד 'מה פתאום מאמי, רק קצת ספורט והקפדה. כשאת רוצה, את יכולה בצ'יק לרזות. זה הכל כוח רצון'. רק שבפעם האחרונה שהייתה רזה, בגין היה ראש הממשלה. מחשבה מגעילה. אני אוהב אותה. ואף פעם לא באמת הפריע לי שומנים על אישה. ההיפך. אני אוהב את הקונטרה. אוהב להרגיש חזק. קצת שומן היה סבבה, עד שהבת שלי הגיעה לגיל חמש עשרה. הדרע'קית הזו, גומרת את כל המעדנים שאשתי קונה במיוחד בשבילי. 

אנחנו מסיימים את הארוחה ובאמת שלא חשבתי על העיניים שלי, או הגוף.

אין לי כוח להתקלח, אבל אורית ישר תעיר לי, כשאני אכנס עם החולצה שלבשתי כל היום למיטה, אז אני רק מתכוון להחליף את הסמרטוט המזיע שעליי. אורית תקועה מול איזה סדרה ואני מוריד את החולצה שנתקעת קצת בשכמות לפני שמתקלפת ממני. 

"ממי, יש לי משהו בגב אני אומר לך."

"טוב, בוא רגע". היא עונה בקול שקט. 

בגיל הזה 'בוא רגע', זה אף פעם לא בנימה שאתה רוצה שיגידו את זה. בדרך כלל זה 'בוא רגע, תעזור לי עם זה'. או 'בוא רגע, למה אתה חושב שאני צריכה לסדר את זה?' 

" תסתובב." היא אומרת. אפשר להגיד על 'תסתובב' בדיוק את מה שחשבתי הרגע על 'בוא רגע'.

כמובן שאני לא מוציא מילה. אני פונה אליה, מנסה להדק את השרירים, כאילו שזה עושה לה משהו. באמת אני מנסה לשמור על עצמי. אבל בוא נאמר את האמת. הסיבה היחידה שהיא עושה איתי סקס בגיל חמישים, היא לשמר את הזוגיות. זה רק הוגן, כי זו אותה הסיבה שטסתי איתה לונציה. 

היא גוררת עצמה בישיבה על המיטה כדי להתקרב. "תתקרב אלי שאוכל להסתכל. "אני לא רואה כלום. זה כואב לך?"

"מה?"

"כשאני נוגעת פה?" היא שואלת.

"לא מרגיש כלום. את רצינית, את באמת נוגעת?" אני באמת לא מרגיש כלום. 

"באמת לא הרגשתי." אני מתנצל למראה הפנים שלה. היא שונאת שאני מפקפק במה שהיא אומרת.

אני הולך למקלחת. איך היא לא רואה את שני הכתמים השחורים באזור השכמות.

"אולי בכל זאת נלך למיון?" היא מציעה. אני יודע שלא מתחשק לה, אבל היא תעשה את זה בשבילי. או כדי לסיים את הסאגה.

"לא מאמי, מחר בבוקר אני הולך לענת. כבר קבעתי." אני מנסה טון אסרטיבי. "עזבי, אולי עד הבוקר זה יעבור."

אנחנו נכנסים לישון בשקט. אני מחזיק ספר, אבל לא מצליח להתרכז והיא פותחת חדשות. עוד שחיתות. עוד ריקבון. חרדים השתלטו על טבריה. ראיון עם שרת התת-תרבות בפעם השלישית, על פסטיבל אוכל כלשהו. 

"זה לא בשבילך" היא אומרת. היא יודעת שזה יטריף אותי. 

"אני קורא." אני אומר. ולא מעיר כלום על מה שהיא רואה. מחזיק את זה בפנים. עד הבוקר גם זה יעבור.

לא מצליח לישון המון. הרגשה מוזרה בגוף. בכל זאת נרדמתי קצת. נראה לי ממש מאוחר.

בבוקר אני קם לפניה ורץ למקלחת. האף מציק לי והציפורניים גם. בשתי הידיים. גם השיניים. אני ממשש עם האגודלים את קצות האצבעות. אני לא רואה כלום, אבל מרגיש את זה.

בלילה התווספו עוד כתמים שחורים. סרטן בטוח. מעצבנת המחשבה הזו. איזו זילות של הסרטן, שישר חושבים סרטן. בטח כל אלו שיש להם סרטן, חושבים שאנחנו נושאים שם הסרטן לשווא. שאין לנו מושג על מה אנחנו מדברים. שזו חוצפה. הם בטח צודקים.

אני לא רוצה שאורית תראה אותי ככה. אני מתלבש בשקט. שניה לפני שאני יוצא, היא שואלת מנומנמת " איך העיניים?" 

"יותר טוב" אני משקר, "אבל אני הולך לענת בכל זאת. ליתר ביטחון."

"תביא לי לראות."

"מאמי אני חייב לצאת, אני אדבר איתך מהדרך" אני זורק. למרות שאין לי שום כוונה כזו. 

"אתה רוצה שאני אבוא איתך?" לפי הנימה, ממש לא בא לה וטוב שכך.

'ומי יוציא את הילדים, השכן?' בא לי לענות. אבל אני לא. אני פשוט יוצא.

בדרך, אני מנסה להתקשר לאמא שלי. זה סימן, כי אני מתקשר אליה רק כשאני ממש מודאג. אין תשובה. אני יורד מהרכבת אל מול הפנים של ההמון. כרגיל בישראל, עדר אנשים חוסם את הפתח ועסוק בקרב עד חורמה עם אלו שיוצאים מהקרון. אני מרגיש כמה מבטים מוזרים, משפיל מבט וראש וממהר לכוון המדרגות הנעות. מזל שהיא עובדת באיכילוב, זה באמת חמש דקות מהתחנה. 

כשאני מחכה לרמזור הירוק בצומת עזריאלי, אני מוציא את הטלפון כדי להיראות עסוק ורואה הודעות. מאורית. 

'לפתוח או לא לפתוח' זו השאלה, של הגבר הנשוי. אם אני אפתח, היא תדע שפתחתי ואז אני מעורב. אם היא לא תראה שפתחתי, היא תמשיך להציק. 

אחרי ענת, אולי אתקשר. 

כמובן שאני לא מתאפק ובתור לענת פותח את ההודעות. מסתבר שאורית השיגה טלפון של מישהו ש'מטפל בדברים האלו', מחברה שלה. זין חברה, בטוח השיגה את זה מאיזו קבוצה בפייסבוק והיא קבעה שאני אדבר עם הבן אדם. אני שונא שהיא עושה את זה. מחליטה בשבילי. איזו דו פרצופיות מצידי. הרי התחתנתי עם אורית, גם בגלל שהיא 'מחליטה' כזו. אז איך יש לי את החוצפה להתלונן. 

את הזמן הנותר עד שמונה ועשרים, משהו כמו ארבעים דקות, אני מעביר בפייסבוק, גם כדי לא להיתקל במבטים, אבל גם כדי להתעדכן במה שהיה. למשל, אם כן יהיו בחירות נוספות בגלל הזיופים הנרחבים, או לא יהיו. או הסיפור עם שר התחבורה החרדי, שגילו שלקח שוחד כדי לאפשר בניה בשבת.

כבר שמונה ועשרים. הצטבר תור די ארוך של אנשים שמחכים, אבל זו בת דודה שלי. פרוטקציה זה הדי-אנ-איי של החברה הישראלית. ופרוטקציה רפואית, כמו רופאת עיניים מהמשפחה, זה הכי טוב. שווה זהב. אני מדלג מעל אמא עם ילד בן שבע צולע שעומדת צמוד לכניסה לחדר ופותח את הדלת, כאילו אני בניתי את הבית חולים. האישה מנסה להגיד משהו אבל אני סוגר את הדלת מאחורי.

"הי" אני אומר.

"אדוני," היא מרימה מבט חטוף אלי. "עוד לא פתחתי. אתה לא יכול להיכנס" היא מסתכלת אחורה אל הדלת הפנימית.

"נורית. אמרתי לך לא להכניס עדיין".

"ענת, מה את דפוקה? זה אני."

"סליחה?" המבט שלה מבולבל.

"ענת, קבענו שמונה עשרים".

"אני אטפל בזה." היא אומרת לאחות שנכנסה בדלת הפנימית, המחברת בין דלת חדר האחות לדלת חדר הרופא. דלת הסתרים הזו, שבתור ילד אני זוכר, נפתחת ברגעים הכי מביכים.

האחות עומדת ובוהה בי. ענת מסתכלת עליה במבט של 'זה בסדר'. ואז האחות מנערת את עצמה, מסתובבת ויוצאת.

הדלת נסגרת.

ענת מסתכלת עלי במבט מודאג. כשאשתך מסתכלת במבט מודאג זה זניח, ביחס לרופא. היא לא אומרת כלום. זה מה זה גרוע.

אני מתאר לה את מה שעובר עלי בימים האחרונים. היא בודקת אותי במכשירים האלו של העיניים. ואז מקפלת אותם חזרה ומשלבת ידיים.

"מתי זה התחיל?" היא שואלת. היא אומרת בטון של רופא בהוספיס.

"שלשום אני חושב, אולי יום קודם." למרות שלפי הנימה היא לא מצאה כלום. אני קם ומסתכל במראה התלויה ליד הדף עם האותיות, אותן אני רואה מצוין. גם את הקטנות קטנות.

הפנים שלי שמביטות בי חזרה שונות. האף מאורך יותר והפרצוף מלא כתמים שחורים. גם ארובות העין נפוחות, כאילו הפרצוף עצמו משתנה. נראה קצת כמו זאב. מה קורה לי? זו אולי מחלה כזו, כמו איש הפיל או חיידק טורף, או משהו…. משהו שאוכל את העצמות וגורם להן להתנפח. מדהים שזה התסריט הטוב שאני יכול לחשוב עליו. איך היא לא רואה את זה?

"אולי אתה צריך ללכת לרופא… אחר." 

'מה הכוונה?' אני עומד לשאול, אבל הפרצוף שלי אומר את זה לבד.

"בעיקרון נתקלתי כבר במקרים כאלו. זה יכול לעבור אחרי שנה שנתיים. אבל לא תמיד. כלומר זה משהו אחר, פנימי… ההרגשה מוקרנת אל העין." 

אבל זה כבר לא רק העין, אני מחליף מבטים עם הדמות במראה. 

"אני לא אדווח על זה." היא אומרת ואני לא מבין. מה זה אומר? תדווח. למי? היא נראית מרוחקת. 

'בחייך ענתי, שיחקנו פליימוביל ביחד.' אני לא אומר את זה אבל מסתכל עליה במבט שאמור להגיד את זה.

"טוב. תראה… אני אקח לך בדיקות דם. ליתר ביטחון"

היא קוראת לאחות והן מתלחשות. היא מושכת אותה החוצה לעבר חדר האחות. אני מרגיש כמו בסצינה בסרט שבה מלשינים עלי לאיזו רשות עכשיו.

ענת חוזרת. 

"ביקשתי שתארגן בדיקות דם. נעשה את זה תחת שם אחר. היא תביא את התוצאות ישר אליי עוד כמה שעות. אתה תלך, תסתובב קצת ותחזור." 

מגרד לי ביד. העור מרגיש מתוח. כמו שהוא בקושי מכיל את השכבות שמתחתיו. אני מפשיל שרוול וכל היד שלי כתמים שחורים. אני בלחץ היסטרי. היסטרי. אבל אני לא מרגיש רע. אם כבר, אני מרגיש.. חזק יותר.

"נדבר אחרי הבדיקות בסדר?" 

נראה לי שהיא מתאמצת והמחט כמעט ונשברת, לפני שענת מצליחה להכניס אותה ליד שלי.

כשהיא מסיימת אני מפשיל חזרה את השרוול ושם לב שהציפורניים שלי התארכו. מתי גזרתי אותם לעזאזל? זה לא היה שלשום? אני שונא לשכוח לגזור ציפורניים ואז לבוא לעבודה ולהבחין שיש לי שחור. זה לא מתאים, אני מנהל אנשים. 

הן ממש ארוכות ומחודדות. אני משתמש באגודל להרגיש אותן ואז אני רואה בליטות כאלו מעל האצבעות. אני מרים את הראש כשאני נזכר שענת בחדר איתי. היא לא אומרת כלום, רק אותו פרצוף מודאג.

"תודה רבה ענת. אני ממש מעריך את זה. מתי לבוא?" 

"שתיים עשרה ככה, אבל אתה יודע מה, אולי עדיף שאני אתקשר אליך ברגע שיש לי תשובות."

"טוב." אני אומר ובוהה בה. היא לא תגיד יותר כלום. אני מבין. אני מסתובב והולך. האם היא התכוונה שהיא תתקשר אלי כמו "דונט קול אס וי ויל קול יו"? או שהיא לא רוצה שאני אחזור. מה לעזאזל אני עושה עכשיו בתל אביב?

אני יוצא לרחוב וחוצה את לינקולן, בדיוק כשאורית מתקשרת. 

"לא, מאמי. לא דיברתי איתו, לא יודע. כן, ענת בודקת." ממש אין לי כוח לזה. "אין לי מושג. לקחה בדיקות דם וכאלו. אמורה לחזור עם תשובות."

אורית ממלמלת משהו.

"מה?" אני נהיה חסר סבלנות. "כן, אני אתקשר אליו." שוב הבחור הזה. "כן. עכשיו. עכשיו."

ברור שלא אתקשר. אני רוצה להכניס את הטלפון חזרה לכיס אבל היד לא נכנסת. הטלפון נראה קטן ביחס ליד שלי. החולצה לוחצת נורא. היא התנפחה ונקרעה בצדדים. איך לא שמתי לב? אולי באמת זאבת, או משהו כזה. ברור שזה לא אמיתי, אנשי זאב. הרי לא צומחות לי שערות, כמו בסרטים של אנשי זאב. בטח קשקוש, איזו מחלת עור או משהו. אני נוגע בצד איפה שהחולצה נקרעה. נהיה כמו קסקסים. קצת מזכיר את מחלת העור ממשחקי הכס שכמעט הורגת את אחד הגיבורים, אבל בסוף לא באמת. ברגע האחרון הוא ניצל. אולי גם אני. אבל אצלי זה לא נראה קקי יבש של פרה, כמו בסדרה. אצלי זה נראה מסודר, פסים פסים. אני פותח עוד כפתור וזה עדיין לוחץ, קיבינימט. גם המכנסיים.

אנשים מסתכלים עלי. כנראה שאני סיבה מספיק טובה להרים ת'עיניים מהטלפון. 

הודעה מאמא שלי. אולי ענת התקשרה אליה. רק זה חסר לי עכשיו. אני נזכר שהתקשרתי אליה בבוקר מהרכבת ושוקל לענות. לא מתאים עכשיו. 

בלי ששמתי לב, אני ליד השכונה הגרמנית, ממש קרוב לשוק 'שרונה' לדעתי. אני עובר על יד שורת מכוניות ומתכופף ואז נכנס בין שתי מכוניות, וחוצה את המדרכה כי הבחנתי בשיח גדול, מאחוריו אני אוכל להתחבא. קבוצת אנשים שסיקרנתי מספיק כדי שתעקוב אחרי, חולפת על פני, בלי לראות אותי. יש פה ריח של שתן. בטח, שיח זו פינה קלאסית להשתין. עיר של חמישה מיליון אנשים ואפס שירותים ציבוריים. לפי יחס צורך-פיפי למטר בתל אביב, היו חייבים לבנות פה שירותים כל מאה מטר.

לחץ מטורף בנעליים. אני בקושי מקלף אותם מעלי. הרגל שלי התעוותה לגמרי. הגרב קרועה והציפורניים המעוקלות שמחוברות לרגליים שלי, קרעו דרך הגרביים.

אני מניח את הרגל ונדבק לי נייר טואלט. יופי, גם קקי עושים פה. השיחים זזים מאחורי כשאני מתכופף להוריד מהרגל השחורה שלי את הנייר. אני לא יודע אם להיות מוטרד יותר מזה שהמכנסיים נקרעו תוך כדי, או מהעובדה שיש לי משהו בגב שמזיז את השיחים כשאני מתכופף.

'או', טלפון. זה בדיוק מה שהייתי צריך עכשיו. איך אני מוציא אותו מהכיס עם הידיים האלו. אני מצליח לשלוף אותו עם שתי ציפורניים. אורית. לא עונה לה עכשיו. אני אתקשר קודם אל הבחור ואז אוכל להגיד לה שזה בטיפול.

אני מנתק את השיחה עם קצה הציפורן וישר מחפש את הטלפון שהיא שלחה לי. ממש מסורבל כשהידיים שלך ענקיות. הודעה בוואטסאפ מבשרת 'דיברתי עם אמא שלך, היא מחפשת אותך.' ברור. 'תתקשר אלי' עוד הודעה. עוד צלצול. אורית. די כבר. אני מחכה שיגמר. 

אני בקושי מצליח ללחוץ על המספר של הבחור הזה. יש צליל חיוג.

הלחץ בבית החזה הורג אותי. אני בא לשחרר עוד כפתור בחולצה כדי לנשום, אבל החולצה כבר מזמן פיסה קרועה על הרצפה. אנשים עוברים ליד. אני מנסה להישאר קפוא, כי אני שם לב שהשיחים מפסיקים לזוז כל עוד אני קפוא. 

נהיה לי צפוף מאחורי השיח. מישהו עונה. מזל שהצלחתי לשים על ספיקר כי אני בקושי מחזיק את המכשיר הקטנטן. הידיים שלי נראות כמו של לטאה מפלצתית.

אני רוצה להגיד "הלו", אבל יוצאת לי נהמה. קבוצת בנות שדיברו בינהן והיוו רעש רקע, אליו שמתי לב רק עכשיו, השתתקו ואני שומע אותן מתקרבות לשיח. פאק.

אני מקרב בקושי את המכשיר לפנים. "אני מבין שאתה לא יכול לדבר" עונה קול. הבנות מתקרבות. 

אני נושם ונהיה אדים על הטלפון. נראה קצת כמו עשן. אני חושב שזה היפר-ונטילציה.

"אשתך התקשרה אלי וסיפרה לי."

ברור.

"חבל שהלכת לבית חולים. עכשיו יחפשו אותך. תקשיב לי טוב. אתה עף משם ופוגש אותי בבן שמן. אם אתה מכיר את יער בן שמן, תשמיע קול."

"חררר" יוצא לי.

"מכיר את הפארק המוזיקלי? תעשה קול."

"חרררר". אני נזכר שהלכתי עם הילדים לשם. זה בתחתית הואדי. מקום די מבודד לפארק ילדים. בעונה הזו וגם בגלל שאמצע השבוע, לא יהיה שם כלב.

הבנות עוברות את קו השיח ואני חושף שיניים. הן צועקות ובורחות. 

"ממול לגן המוזיקלי יש חורשה. תעוף לשם עכשיו." הוא אומר. וסוגר את השיחה.

איך אני פאקינג יוצא מפה? אני בגודל של מכונית וחצי. אולי אדחוס את עצמי לאוטובוס. אנשים הולכים לכיוון שלי, חלק עם הפלאפונים לפניהם, אולי לצלם אותי, חלק לבושי מדים. אני שומע סירנות. פאק. אין מצב שאני אצליח לצאת מפה. 'לעוף לשם' זה מה שהוא אמר. טוב, אני יוצא מהשיחים שגם ככה כבר לא מסתירים אותי. אין עלי בגדים, העור שלי מלא קוצים, כמו לטאה, או קיפוד, או משהו. לקיפוד יש בטן רכה, אני נזכר, הבטן שלי מכוסה חומר קשיח.

"עצור במקום" אני שומע. אני מסתובב ואני כועס. 'למה? למה?' והכנפיים שלי מטילות צל על כל פינת הרחוב. הטלפון אבד לי. איך אני מסביר את כל זה לאורית? לעוף הוא אמר. לעוף. אני יוצא מהשיחים ורץ עם רגלי הלטאה הענקיות שלי על המדרכה. מכוניות משטרה עוצרות, כאילו אני באיזה סרט פשע אמריקאי. אני רץ יותר מהר, קופץ מעל דיהטסו שרייד בדרך. תמיד חשבתי שזה אוטו פיצי. גם שהיה אותו לאתי, החברה שלי בצבא. זאת עם הציצים. אני מנפנף בכנפיים וכלום. אני חוצה בריצה את אבן גבירול ודברים נתקעים בי. רכבים, או אוטובוסים, זה לא נעים אבל גם לא מסיט אותי יותר מידי. אני מצליח ליצור נפנוף כנפיים קבוע. אני קופץ מעל אוטובוס מלא תיירים יפנים. 

הכנפיים משאירות אותי באוויר כמה שניות, לפני שאני מתרסק לתוך בניין בפינה של הרחוב. אני משחרר את עצמי מתוך פיצוציה שכל התוכן שלה פרוש על הרצפה. כולל איזה אדם או שניים. אני רץ לאורך הרחוב שעולה לדיזינגוף סנטר, זה שאני אף פעם לא מצליח לזכור את השם שלו ומנתר בסוף העליה והכנפיים מצליחות לשאת אותי עכשיו, בגובה יציב, קצת מעל הקרקע. לא הייתי אומר שבקלות. אבל בטבעיות. כל תנועה של כנף מעיפה דברים או מנדנת מכונית של בר מזל שמצא חניה ברחוב המסריח הזה. 

אני מגביר את הקצב ותופס גובה. אני רואה את הגשר של הסנטר שפעם היה עליו שלט של 'ראש אינדיאני'. עוד רשת שפשטה את הרגל. החליפו אותו בשלט של מקדונלדס, ישר מולי. אדום צהוב, כמו מטרה. אני מצליח בקושי לעבור מעליו, אבל הרגל שלי משפשפת אותו, משאירה חור שדרכו רואים פינת שעשועים, עם הפיל. מצחיק שתמיד הפיל היה נראה לי מה זה גדול. אני מביט לאחור לאמוד את הנזק ורואה דרך הזכוכיות של הגשר אנשים קטנטנים רצים. חייב לברוח משם. איך יש למישהו זמן להסתובב עכשיו בסנטר? לכו לעבוד, קקות. 

אני נושף על הכביש, בזמן שאני עף לאורך דיזינגוף, לכיוון הים. אש יוצאת עם כל נשיפה שלי, משאירה רחוב שלם חרוך. מכוניות, אנשים, אפילו המזרקה המפגרת שנראית כמו שעון ילדים שבור שכל הזמן מדברים על להחליף אותה. גם היא עולה בלהבות. עשיתי טובה לעיר המזדיינת הזו.

בן שמן. אני יודע את הכיוון. תל אביב נראית יותר יפה ונקייה מלמעלה. אני עובר מעל יפו וחושב לתת פה נשיפה. יפתור כמה בעיות בדרום תל אביב. אולי יוריד את אחוז הפשיעה. שוב גזעני. זה בפנים כנראה, די אנ איי. אני יוצא מגבולות העיר ועף מעל חורש. מתקרב לבין שמן. מלמעלה קשה לזהות את הפארק המוזיקלי בתוך העצים, אבל בסוף אני מוצא אותו ונוחת בתוך שטח חרוש גדול. 

אין כאן אף אחד. כלב אין. מעניין אם הייתי רואה, אם היה כלב. הכל נראה לי קטן. גם הדמות שיוצאת מהעצים לכיווני. זה הוא בטוח. 

הוא מתקרב באיטיות. הוא מסמן משהו שאני לא מבין. אני מקרב את הראש אליו, מנסה לא לנשוף שלא תצא אש ומוריד את הראש לגובה רגבי האדמה, מתקרב אליו בזהירות. 

"שומע אותי?" אני שומע קול חלש קורא. למרות שנראה לי שהוא צועק.

איך אני עונה לו עכשיו? "חררר" אני נושף נשיפה קטנה וחלשה שמורגשת בעצים ליד הפארק.

"יופי. קוראים לי שמעון. אני רוצה לעזור לך". שמעון? הלך עלי. באיזה סרט היה אי פעם מישהו שעזר בשם שמעון.

אני נושף. הכי חלש שלי, עדיין מגיע לעלים של העצים.

"עבר עלי משהו דומה פעם ואני עוזר לאנשים שעברו שינוי, כמוך." אני נושף הנשיפה יצאה לי חזק מידי והעצים התחילו לעלות באש.

"אתה לא היחיד." הוא אומר "פייסבוק, חדשות, חברים בעייתים."

אני נושף שוב. האש מתגברת. אני לא שולט בזה. הוא לא נרתע וממשיך.

"אם לא תקשיב לא אוכל לעזור לך. בסוף יתפסו אותך וזהו. אתה מבין?" לקח לי שניה להפנים. הוא חיכה. בסוף נשפתי.

"אני הולך לתת לך משהו עכשיו, אוקיי? אני חייב לדעת שזה בסדר מבחינתך." 

אני לא עונה. מה זה אומר לעזאזל? 

"אם לא עכשיו, זה עלול להיות מאוחר מדי. אתה מבין? אם נתעכב, אני לא יודע אם תוכל לחזור מ… המצב הזה. אבל אתה לא לבד עכשיו. בסדר? אני מוציא משהו ומכניס לך לפה עכשיו. בסדר?"

אני נושף. הפעם לא אכפת לי שיוצאות לי להבות ענק. הכל עולה באש. דרך העצים הראשונים שנשרפו כבר, אני רואה את העמודים של הגן המוזיקלי. סדרת צינורות שהילדים היו נושפים בהם והיה יוצא מהם צליל. לא הרשיתי לילדים שלי לנשוף בזה אף פעם, כי פחדתי שזה מלא נחשים. ליד יש עוד איזה נדנדה וחצי, ממש דיסנילנד תוצרת הארץ המסריחה הזו.

אני מנסה לעכל את הדברים. מה זה הקשקוש הזה, מה זה אומר לעזאזל? אני לא מכיר אותו. אני לא סומך עליו. אני לא סומך על אף אחד. 

"אם אתה רוצה לראות שוב את המשפחה שלך. תבלע." 

המשפחה שלי? אורית. הילדים. מה זה אומר לא לראות אותם שוב? אני יכול לעוף עכשיו. לא צריך אף אחד. לא חושב שמשהו יוכל לעצור אותי. כל מה שאנחנו רוצים מהיום שאנחנו נולדים כמעט, זה להיות חזקים. עכשיו אני הכי חזק. מי שיבוא לתפוס אותי, אני אראה לו מה זה. איך הוא יוכל לתפוס את הדבר הזה שנהייתי? רק בסרטים זה קורה. הרי טיל אטומי הם לא ירו עלי, כי הוא ישמיד את כל מה שמסביב. אולי צלצל ענק? איזה חרטא. זה כמו לזרוק עלי קיסמים עכשיו ולקוות שאני אמות, אנשים מטומטמים.

הוא מתקרב שוב לאוזן שלי ואומר לי שוב לבלוע. לא הרגשתי אפילו שהוא הכניס לי משהו לפה.

אם אני לא בולע, אני מאבד אותם. לעזאזל. הם אפילו לא יידעו שאבא שלהם הפך למשהו אחר. אולי אני אעוף הביתה שיראו איזה חזק אני. אולי אני אקח אותם איתי ונעוף מכאן כבר. 

אבל מה אם אני אפגע בהם? מה אם אני אצחק מבדיחה של אחד מהם ואש תשרוף אותם, כמו את אלו בדיזינגוף? מה אם אני לא אשים לב ואדרוך עליהם. 

מה אם אני אתעצבן?

אני בולע. כל הגוף שלי מתחיל לכאוב. החורש האדום הופך לכתם ירוק ואז משחיר. עיני הלטאה שלי נעצמות.