שביליך במים רבים

"ושביליך במים רבים ועקבותיך לא נודעו" (תהילים)

~~~

הוא היה בודד בפעם הראשונה בה צעדה בשביליו.
צחוקה של הנערה הדהד בין צמרות העצים, עת טבלה רגליה בצינת המים. דגים נסו לכל עבר כשעלתה במעלה הנחל הרדוד- הנחל שלו!- אל עומק היער.
דרכה הסתיימה למרגלות המפל. הוא נחבא בין העצים שהקיפו את הגדה, מחכה לראות לאן תמשיך, היכן תבחר ללכת לאיבוד.
הנערה לא המשיכה. היא שחתה עד למפל עצמו, עמדה מתחת לעוצמתו, ונשטפה ברוגע אל שפת הבריכה. נוטפת מים משערה ובגדיה היא טיפסה אל קו העצים ופנתה לעברו.
"אני יודעת שאתה שם," אמרה.
בלית ברירה, הוא יצא ממחבואו.
"את הדרך," אמר, "אי אפשר להמשיך מכאן."
היא הסתכלה לאחור, אל גלי הבריכה השקטים, והשיבה אליו מבט תמהּ. "ולאן ארצה להמשיך?" שאלה, ופניה שיקפו את תום הילדות וחוכמת הבגרות.
הוא לא ענה לה בפעם הראשונה.

"שמי מינדא," הכריזה. אוושת העלים והמים ליוותה את קולה, כמו ציפור דיקאם השורקת עם חברתה.
לנוכח זכוכיות עיניה לא יכל שלא להשיב.
"אני נשמת היער," אמר בגאווה. "אדון העצים, הנחל, החיות והדגים."
נדמה היה שמינדא לא שמעה מילה מדבריו.
"ומה שמך?" התעקשה.
"סאנג," הוא אמר, ונמלט אל לב ממלכתו.

~~~

היא לא ביקשה ממנו לצאת כשחזרה. יום אחד הייתה שוחה בבריכה, יום אחר יושבת אל מול המפל, ולעיתים חלפו ימים בין ביקור לביקור. בכל פעם הייתה מישירה מבטה אל מחבואו, מביטה ומחייכת.
"ממלכתי רחבה," לחש לה יום אחד, מאחורי מסווה העלים. "תפארת היער לא נועדה להישאר סמויה. תרצי לראות עוד?"
חיוכה התרחב.
למחרת, כשחזרה, סאנג הוביל את דרכה.
יחד הלכו אל המפלים והבריכות, ההרים והמערות, העמקים ומרבדי הפרחים. שלל הצבעים, תערובת הריחות, עטפו את ליבה ואת ליבו ביופי טהור. ומינדא שקעה בכל מראה עד תום.
בוקר אחרי בוקר הייתה באה ליער, ומבקשת ללכת למקום חדש. היא רצה אחריו מיובל נחל לרעהו, בשבילי העצים הנעלמים, הלוך ושוב בכל היער אשר ניתן לו לממלכה. הוא הכיר לה את ריח הציפורן וחום אש הצ'יגן וטעם הדבש; רדף איתה אחרי דגי נצ'אה, ישב לצידה אל מול שקיעת השמש בהרים.
ויום אחד, סאנג מצא אותה בבריכת המפל, ישובה בדממה.
"מה תרצי לראות?" הוא שאל. "הקטאם פורח, השלג יורד בפסגות, האיילים רוקדים בקרחות היער- מה תרצי לראות?"
"אני רוצה לראות שוב את המקומות שבהם היינו," ענתה מינדא. "ואני לא יכולה, כי איני יודעת את הדרך לאף אחד מהם."
"אך אני יודע," הוא אמר. "אני תמיד אהיה כאן, ואוביל אותך לאן שתבקשי. בדיוק כמו שעשיתי עד עכשיו."
"ואם תהיה רחוק?" היא התעקשה. "איך אוכל לקרוא לך?"
"שירי את שירה של ציפור-הלילה ביום," הוא הציע. "ככה אני אדע לבוא אליך."

מינדא הפנתה לו את גבה וצעדה אל המים. דגים סבבו את רגליה במערבולת צבעים, כמו ביקשו ממנה להיות גבירתם. וסאנג ידע שהיא אבדה לו לעד.

"בסדר," אמרה, והשיבה לו את התקוה.

יחד שחו אל המפל. המים קלחו עליו בכוח מחריש אוזניים, עד שכל העולם היה רק שקט עמום. צליל הבועות הטובעות ושבות אל פני השטח.

לבסוף, לאחר מלחמה חסרת סיכוי, הוא נכנע. המים סחפו אותו איתם, על אדוות הגלים הרגועים, בחזרה אל אדמת ממלכתו.

מינדא נשטפה אחריו, שוכבת מעל הגלים והבועות. הזרם הוביל את גופה הרפוי אל הגדה הרחוקה, מעברו השני של הנחל.

סאנג הביט בפניה השלוות, בעיניה העצומות, שנפתחו פתאום.

בתנועות רחבות חצתה את הברכה, ועלתה אל הגדה לצידו.

הטיפות נקוו לשלוליות קטנות סביב סביב לשניהם, ושבילי מים זעירים החלו לשוב מתוכן אל הנחל. 

והוא העז לשאול.

"המים הובילו אותך לגדה השנייה."

מינדא חייכה והתקרבה אליו. טיפותיה נפלו אל השלוליות לרגליו.

"אני נסחפת רק לאן שאני רוצה להגיע," היא אמרה.

גשם החל לרדת, והממלכה כולה נטפה אל הנחל יחד איתם.

~~~

בכל בוקר, קריאת ציפור-הלילה הזמינה את סאנג לגבול היער. לא נערה חיכתה לו שם, אלא אישה צעירה, טובת עיניים. הוא המתין עד שתבחר לאן ללכת.
"קח אותי אל בריכת האבנים הורודות," הייתה מינדא מבקשת.
עלים יבשים התפוררו למגע כפות רגליהם, ומי הנחל ליטפו את עורם בדרכם. האבנים סינוורו אותם באלף שברירי שמש כאשר ניסו לצלול אל הקרקעית העמוקה.
"קח אותי אל פרדס התבלינים," הייתה מינדא מבקשת.
והם הותירו שובל זיעה על מתלול ומורד. הריח אפף את העמק בין ההרים, מקום הציפורן והקינמון, היארי והתה, ההל והטימין.
"קח אותי אל מעגל הפרחים," הייתה מינדא מבקשת.
הצבאים נסו מקרחת היער, מניחים להם להתענג על עושר הצבעים לבדם, יחד.
ובוקר אחד, גבול היער היה שקט.
סאנג המתין לה. עד שהתְיָרִיות חדלו לצייץ את שירי שחרית, עד שדגי הגוהואן יצאו ממחבואם, עד שהצללים נסוגו והתכרבלו מתחת לעצים.
בחצות היום ציפור-הלילה קראה לו מעומק היער.
הוא מצא אותה אבודה בין העצים, דמעות על לחייה.
"חשבתי שאצליח," מינדא בכתה. "אחרי כל השנים, חשבתי שאצליח."
סאנג לא הבין.

"איך אתה יודע את הדרך?" היא שאלה. ריסיה היו יהלומי הטל על העלים, עיניה בריכה מוכת רוח. "האם יש נתיבים שגלויים לעיניך בלבד? האם הפרפרים לוחשים לך לאן לפנות? האם יופי היער לעד יהיה רק שלך?"
"אני מכיר את ממלכתי," אמר בעדינות. "יופי היער שלך, ואנחה אותך לכל מקום- אם רק תבקשי."
"אם רק אבקש," חזרה אחריו בהד מריר.
קוצי מילותיה דקרו את ליבו ופילחו את מחסום פיו. "את לא רוצה שאני אנחה אותך," הוא האשים אותה.
בתוכו נבראה מפלצת בדמותה, והאשמות היכו בה בסערה פרועה. חמדנותה לא ידעה גבול, נשמתה לא ידעה שבעה, ידיה ביקשו לאחוז בכל. את יופי היער נתן לה, בגדה היא בו ואת המתנה דימתה לשמור.
אך פניה, עוד תמימות כילדה, לא היו פני מפלצת. דמיונותיו בערו באש זעמו, וזו גוועה אל מול אומללותה.    

"אני לא רוצה שתוביל אותי בשביליך," מינדא הודתה, וגופה רעד. "אני מייחלת ללכת בהם לצידך."

סאנג רצה לקרוא בשמה. קולו לא ציית לו.
"קח אותי החוצה," התחננה.
סנאי קטן צפה בהם נפרדים בגבול היער. ללא מילים, ללא מבט, ללא מגע. צללי העצים שלחו את ידם אחריה, מתארכים עוד ועוד, רודפים אחרי כף רגלה המתרחקת.
השמש נעלמה מאחורי קו האופק, וכך גם מינדא.

~~~

למחרת ישבה בחוץ, אל מול העצים, ומדורה הפרידה ביניהם. האש רקדה בתבנית נעלמת ומינדא בהתה בה בלי לראות.
בפעם הראשונה, הוא יצא מגבול ממלכתו.
שישה ימים ישב כל אחד לבד, ואש שרפה את הקוצים בינו לבינה. 

ושישה לילות רץ סאנג בשביליו, נע ונד בין הנחלים.
בבוקר השביעי קראה ציפור-הלילה מתוך היער. מינדא מצמצה, כאילו התעוררה מחלום. והיא עזבה את הגחלים הלוחשות לעבר קריאתו של סאנג.

~~~

בדרום הממלכה, נשפכו לים מאה נחלים. שבילי המים.
היער הסתיר את מראה המפלים האדירים והבריכות השלוות, אך לא יכל להחריש את קולם. הם שרו לציפורים, מזמינים אותן לטעום מצלילותם; שרו לחיות, קוראים להן להרוות את נפשן.

מעגל דממה עטף את זוג ההולכים בנחל הראשון, בגבול היער. דגי אור שחו סביב לשניים, והפס הזוהר בגבם צייר במים תמונות חסרות משמעות. מינדא לא הבחינה בהם.

היער היה של סאנג. הוא הכיר את כל הדרכים. הוא יכל להוביל אותה לכל המקומות, לתפוס את ידה ולרוץ לפניה, לחשוף בפניה את כל הפלאות. והוא לקח אותה לבריכת המפל, המקום היחיד אליו ידעה להגיע לבדה? כך הוא מבקש לפייס אותה?
הוא והיא עמדו בשפת הבריכה, המים נוגעים-לא-נוגעים ברגליהם, ושניהם חירשים לקריאת המפל.
"את זוכרת את הגבעה בה קטפת הדסים?" סאנג שאל.
מינדא הנהנה, ולא הפרה את שתיקתה הזועמת.
"ראי," לחש, והצביע על האדמה הלחה.
עלה ההדס כישף אותה, קרא אותה אליו, וקצהו סימן לה את הכיוון. היא הלכה לפניו אל היער, אל הממלכה חסרת השבילים, ועלה שני אישר את דרכה.

"אני לא רוצה ללכת אל גבעת ההדסים," אמרה פתאום. היא רצה לפניו וחזרה אל בריכת המפל. "לאן עוד…?"
"את זוכרת את העץ שנרדמתי בראשו?"
היא צחקה. שבלולים כיסו את פניו כשהעירה אותו.
שביל קונכיות סימן את הדרך האליו.
חלוקי נחל סימנו גדה בה אהבו להקפיץ אבנים.
שריטות בענפים נמוכים סימנו מפל נמוך בו ידה נחתכה.
מינדא הובילה אותו אחריה, ידה לופתת את ידו, מפינה אחת לאחרת. עד שלמדה את כל הסימנים, עד שהכירה את כל הדרכים, עד שידעה את היער כולו.
"יש עוד מקום אחד," אמר לה.
ובפעם האחרונה הוא הדריך את צעדיה.
בדרום הממלכה, נשפכו לים מאה נחלים. המים שאגו בצניחת מפלים, נאנקו בחיבוק הבריכות, הסתערו במורד הזרם. רצים ללא מנוחה אל הים. רק בו שבו להיות אחד, כשם שהיו לפני מסעם.
בצפון הארץ, נהר בודד נמשך מאגם כסוף. דינו נגזר למאה פרידות, מאה פיצולים, עד שיחזור לשלמותו בסוף הדרך.
על שפת האגם עמד זוג. עיניהם טבעו בהשתקפות אלפי הכוכבים, בלחישת אדוות הגלים. מבטם נדד אל עברו השני- שם, מפל ענק בצורת סהר ניסה לשווא למלא את האגם.

"אל המקום הזה אני לא אצטרך סימנים," לחשה מינדא, וידה לא נעה מתוך ידו. "לכאן, ליבי יוכל להדריך אותי."

מעבר לאגם, משפחת שועלים ירדה מן היער. בבואם לשתות, ראשם הורכן- "כאילו הם מבקשים אותך לגבירה עליהם," אמר חרש.

אצבעותיה לפתו את אצבעותיו. "ומה אתה מבקש?" היא שאלה.

סאנג הביט לתוך אישוניה, אל מעמקי האפלה והאור. "תוכלי להיות גבירת היער, אם תרצי."

מינדא חייכה ונשקה לו.
ובחלוף השנים היער שכח את הימים בהם היה לו אדון אחד. כמו היו נשמת היער ובת האדם אדונו וגבירתו מאז ומעולם.

~~~

דורבן צעיר חפר באדמה, מחפש פקעות אחרונות לפני שהשחר יעלה. כשהלך עם שללו, ראה חזזית לא מוכרת: צבעה סגול בוהק, צורתה דומה למחט קצרה. הוא ליקק אותה- טעמה רעיל, חריף. הוא נסוג למאורתו, מתעלם מהחזזיות החדשות, שצמחו על אבנים סביב סביב לו.

סאנג לא התעלם. כתמי צבע ניקדו את סלעי ממלכתו, את קליפות עציה, את קירות צוקיה.

סימן צהוב החל את יומו. פס על אבן, מכוון קדימה, אל היער הפתוח- שכבר לא היה חסר שבילים. סימן צהוב נוסף, ושלישי, ורביעי, ליוו את הדרך המוכרת אל שדה פרחי להיל זהובים.

דמעות כחולות, עצובות, נטפו על גזעים בדרך לתחנת הביניים, המפל המשולש.

והסלעים לרגליו שתתו קווי-דם, עד שהגיע לבריכת המפל הראשונה.

היא הייתה בגדה השנייה. ישובה לצד המים השקטים, עפעפיה סגורים. פניה השתקפות החוכמה שאהב, אהב יותר עם כל שנה שחלפה עליהם ביחד.

המים עטפו את גופו בחיבוק צונן. רגליו העלו בוץ והעכירו את הבריכה הצלולה, עד שעזב את הקרקע ונישא על הגלים ככל שהצליח. ושוב דרך על הקרקעית, מעלה בוץ בדרך אליה.
מינדא פקחה את עיניה. "הגעת," מלמלה. "ידעתי שתבוא."
הדגים ברחו לקצות הבריכה, נמלטים מהסערה בתוכו. הוא עלה אליה מן המים.
"סימנת את השבילים שלי בצבע." הוא לא שאל.
"כן," היא לא התנצלה.
"למה?" אמר. על לשונו נבלמה השאלה האמיתית, והיא המתינה עד שזו חמקה משפתיו. "למה החלפת את הסימנים שלנו?"
"אני יודעת את היער," ענתה. "יודעת את דרכיו."
"אם כך, אינך צריכה אותם."
"להפך," אמרה. "עם השנים, סימניך הפכו שבילים לזכרונות. יופיו של עץ הבסקן הגבוה אינו שלם, בלעדי הד עיניך המתעוררות. הנחל הרחב יהיה רק נחל, אם לא אקפיץ חלוקים על פניו כמו פעם. ומה הטעם לדלג מראש המפל הנמוך, בלי הרגשת ידיך החובשות את חתכי?"
חיוכה היה מר כאבקת גוהו, ובכל זאת מתוק מדבש. כמו מילותיה.
צפצוף הדיקאמים הפר את הדממה ביניהם, והוא שאל שנית.
"למה החלפת את הסימנים?"
מינדא נאנחה. "הסימנים האלו שלנו. אדם אחר לא יוכל ללכת בשבילים האלו. איזו משמעות הוא ימצא בסימני הלב שלך?"
"אין כאן אדם אחר."
"וכך יהיה?" שאלה. "אני היחידה שתראה את חן היער?"

"את גבירת הממלכה."

"אבל לא תמיד הייתי, ולא תמיד אהיה. אתה, סאנג, אתה נשמת היער והנהר. אני רק בת אדם." 

"איני מבין," אמר.
"אינך יכול להבין," אמרה. "אינך מכיר את המוות."
רוח החורף נשבה על רטיבות עורו, לוחשת רמיזות על שלג בהרים. חיות, ציפורים ודגים מתו ונולדו, והוא היה האדון לכולם. אך היער תמיד צמח. הנהר תמיד זרם.
"איני רוצה שהיופי יעלם שוב, ביער חסר שבילים." הסבירה. "אם אני גבירת הממלכה, לא אקח את סודותיה לקבר. סימני הצבע יעניקו אותם לכל אדם שאביא מעבר לגבול."
"היער שייך לשנינו," אמר בכאב. "לאדון היער וגבירתו."
"והיער ישאר של שנינו," היא הבטיחה.
היא לא דיברה עוד. בפעם האחרונה בה היו שם לבד, הבריכה רעדה מתחת למפל המכה בה ללא רחם. אך הנחל המשיך לזרום, במרוצתו העיקשת, הלאה הלאה אל הים.
מינדא הלכה, ובשובה הביאה את אנשיה.
סאנג המתין ביער, בדרכים הנעלמות. בין המפלים ומעגלי הפרחים, בין גדות הנחלים והפסגות, בין הכפרים הקטנים והבקתות הרעועות.
נתיניו החדשים עברו בממלכתו, עוקבים אחרי שבילי הצבע. ורק היא סטתה מהם, אל לב היער, אל ארץ סימני ליבו.

~~~

בשנותיה האחרונות, היא נשארה בין העצים. איתו.
סימני הצבע הוחלפו זה מכבר בשבילי עפר. כעת הם היו חלק ממנו, ממש כמו שבילי המים. כאשר נפגשו שני השבילים, גשר הפריד ביניהם. כאשר דרכו נפגשה איתם, הוא משך את מינדא אחריו, בחזרה אל היער הפתוח.
מחוץ לכפרים, בשעות שקיעת החמה, ישבו הזקנים ונשמו את הרוח. ריח תבלינים מתוק-חריף נישא באוויר, ממלא את העמקים. והזקנות אמרו שגבירתן מכינה תה לאדון היער הנעלם.
בשעות היום, בשדות, האזינו הגברים והנשים לשירת הציפורים. ולפעמים, השתתקו הציפורים, וקול אחר שר במקומן. וההורים סיפרו לילדיהם שזהו קול אדון היער השר לאהובתו.
הילדים שיחקו בבריכות ובמפלים, צוחקים לעוצמת המים, צוללים ועולים כמו הבועות. כאשר חיות היער ברחו מקריאותיהם, רחש העלים היה מפסיק את המשחק. והצעירים לחשו זה לזה, בביטחון מוחלט, שאדון היער וגבירתו צופים בהם. רק לעיתים רחוקות הם צדקו.
ומדי פעם, נער או נערה רצו הביתה בהתרגשות. הם טענו שוב ושוב שאדון היער וגבירתו רקדו במעגל פרחים- צפו בכוכבים מפסגת ההר- נסחפו על גליה של בריכה- יחד איתם. תעתועי דמיון, נדו הוריהם בראשם. כמו קולה של ציפור-הלילה ביום.
סאנג ומינדא העדיפו להיות לבד, וסיפורים אלו היו רק אגדות. מלבד אלו שלא.
"האם ראיתי הכל?" שאלה אותו בלילה האחרון, על שפת אגם הנהר. "האם אני יודעת את כל יופי ממלכתך?"
"לא," הודה. "נשאר עוד דבר אחד."
"קח אותי אל מקומו," ביקשה.
"הוא איננו מקום."
ובפעם הראשונה, מיום שניתן לו היער לממלכה, ציווה סאנג על הנהר לזרוח.
המים האפלים הפכו לאור. זהוב, עדין ומלטף, שטף האור בשבילי המים, מתפצל שוב ושוב בין הנחלים.
הוא ליווה את גופה הרועד אל מפל הסהר. המים היו קלילים כנוצה על כתפיהם, עד שהניחו לעצמם להיסחף.
הוא עלה לגדה, והביט בה הולכת ממנו.
מאה נחלים נשפכים אל הים, ורק באחד מהם אין אף מפל.
מינדא נשטפה, בזרם הרגוע, ועיניה פקוחות לרווחה. באור הנחלים, עשתה גבירת היער את דרכה האחרונה אל הים.
וסאנג נותר, ללכת בשבילי היער, לבדו.