מקום ראשון

והנה היא הייתה שם, תלויה על הקיר, יפה ונוצצת – רשימת מצטייני הרקטור והדיקן של הפקולטה לחקר והנדסת חייזרים על שם טסלר בצלאל. בלב הולם ורגלי מרשמלו חלשות, יעלה פילסה את הדרך בין המון הסטודנטים שמילאו את המסדרון כשרק הרשימה שעל הקיר מול עיניה. למה את מודאגת? זה בסדר, את בראש הטבלה. איש לא היה יכול להתעלות על ממוצע תשעים ושבע וחצי. היא מקום ראשון. אמא ואבא יתפוצצו מגאווה.

היא נשמה עמוק והתחילה מהסוף. קודם מצטייני הדיקן האומללים עם ממוצע של שמונים וחמש פלוס. היא עברה על השמות, מהנהנת בסיפוק ומרימה גבה כשהתגלה שם מוכר שהצליח להשתחל לרשימה. אחר כך הגיע תורם של מצטייני הרקטור. אביב, דורון, דקלה, סיוון… היא נעצרה על עצמה. יעלה ולדמן. תשעים ושבע וחצי. רעש הפטפוטים מסביבה התפוגג וחיוך נמרח על שפתיה. אך הוא קפא כשיעלה הבינה שיש עוד שם מעליה.

דיפְּסָה גוֹר. תשעים ותשע. 

יעלה שפשפה את עיניה. לא יכול להיות. לא! יעלה מקום ראשון, מגיע לה. ארבעה חודשים היא השכימה קום בחמש וחצי בבוקר, טמנה את העכוז שלה בכיסא וקמה רק בעשר בלילה כשהחדר מסביבה מסתחרר והרקות פועמות בכאב. היא ויתרה על יציאות לפאב עם חברת הילדות היחידה שלה, התנזרה מסדרות וספרים והקדישה את כל כולה לתרגילים וחומרי לימוד. והיא באמת חשבה שכאבי השרירים והגב והראיה המתדרדרת שלה יהיו שווים את המאמץ. כי היא הייתה אמורה להיות מקום ראשון. אבל היא לא. יעלה רצתה לצרוח ולבכות בו זמנית. 

מי זאת הדיפסה הזאת? יעלה קראה שוב את הכותרת, סרקה את השמות, ואפילו התעכבה על השורה בתחתית הטבלה שהזמינה את כל הסטודנטים אל טקס קבלת תעודות ההצטיינות שיתקיים בעוד שבועיים. טקס מטומטם. מה הוא שווה אם היא לא תהיה מקום ראשון? 

מתחת לתאריך הייתה הודעה באותיות קטנות: רק סטודנטים בני אנוש זכאים לקבל תעודת הצטיינות. יעלה נשפה בבוז והסתובבה לעבר היציאה. היא רטנה כשחצתה את המדשאה הירוקה וחלפה על פני מגרשי הטניס וראשה התפוצץ ממחשבות לאורך כל הדרך אל המעונות. מה אמא ואבא יגידו? הם לא יגידו כלום, כמובן, האכזבה על פניהם תצעק חזק יותר ממילים. לא, היא חייבת לקבל מקום ראשון. אבל איך? איך היא תצליח להתעלות על דיפסה ברגע האחרון כשכל המבחנים כבר מאחוריה? היא הייתה חייבת להכיר את האויב – לגלות עוד מידע על הבחורה הזאת כדי להבין מה אפשר לעשות.

רגליה נשאו אותה אל הדירה של כצנלסון. היא דהרה במורד המדרגות אל המעונות של הבחור הכי מוכשר במחזור שלהם. כצנלסון היה ידוע בעיקר ביכולת המופלאה שלו לאגור מידע על כל נושא שלא קשור לחומר הלימוד והצטיין בעיקר ברכילות על סטודנטים אחרים.

היא דפקה בדלת אבל הנקישות שלה נבלעו בתוך מוסיקת המטאל שבקעה מבפנים. יעלה הציצה פנימה, ומייד ניחוחות של בצל מטוגן ולחם טרי הגיעו אל אפה. כצנלסון עמד עם הגב אל הכניסה, הראסטות שלו קשורות על גבו בעודו עומל על חיתוך ירקות על השיש.

"היי!" היא צרחה כשהתקרבה אליו. 

הוא הרים את הראש מהקרש, ואחרי שהורה לגוגל לסתום והדירה התמלאה בשקט נעים, אמר, "הו הו הו. מה ניש? מה מביא את התחת החורש שלך ללפה? רוצה לטעום ברוקולי בציפוי ג'עלה?" הוא סימן עם הסכין לעבר הקערה עם הירקות המטוגנים. יעלה כבר אמרה כמה וכמה פעמים שהוא צריך להפסיק לבזבז את הזמן שלו בהנדסה ובמקום זה לפתוח מסעדה. כצנלסון הבטיח שיעשה זאת ברגע שיעיפו אותו מהלימודים.

"מכיר את דיפסה גור?" היא שאלה וניגשה אל החלה שעל השולחן. אדים מגרים עלו ממנה.

כצנלסון ניגב את אגלי הזיעה שעל מצחו עם מגבת משבצות קטנה ששמר על הכתף. "דיפסי-דיפס. כן, בטח. עיניים ענקיות, שיער ג'ינג'י לוהט. גוף שעון חול. מוח מבריק."

יעלה התכווצה למשמע ההערה האחרונה שלו. היא בצעה חלק מהחלה וזרקה אותה מיד ליד שתתקרר. "מה הקטע שלה? איך היא הגיעה לממוצע תשעים ותשע?"

כצנלסון משך בכתפיו. "הלוואי וידעתי איך מגיעים לחמישים ותשע. אבל מה זה משנה לך?"

"זה משנה לי כי – " יעלה דחפה את הפרוסה הלוהטת לתוך הפה. החום שרף לה את החך אבל טעם מופלא של זעתר וגרגירי מלח התפשט על לשונה. " – אני הייתי אמורה להיות מקום ראשון. היא עקפה אותי בנקודה וחצי."

הוא חזר לחיתוך הירקות, מלהטט על הקרש במהירות כמו שף מקצועי. "תחזירי לה בסמסטר הבא."

"אני לא רוצה סמסטר הבא. אני רוצה לדעת איך היא עשתה את זה." היא נשכה את שפתה התחתונה ואז הוסיפה בשקט, "יש סיכוי שהיא מכירה את אחד המרצים?"

"לא חושב."

"אולי היא הצליחה לפרוץ למחשב של וולוביץ' ולגנוב את המבחן וגילתה את כל התשובות מראש?" 

כצנלסון הניד בראשו לשלילה והראסטות שלו דילגו על גבו מצד לצד בעליזות. "הממ… לא, לא נראה לי. היא פשוט סופר מוכשרת כזאת. את צ'כה להכיר אותה, נראה לי דווקא תסתדרו."

יעלה לא רצתה להכיר אותה – היא רצתה לרמוס אותה. "מוכשרת?"

"כן, כאילו, קולטת חומר ממש מהר. היא כאילו, לא יודע איך להסביר." הוא נעצר והביט בתקרה כאילו התשובה התחבאה בין קורי העכביש לסדקים. "היא שדה לא מהעולם הזה."

יעלה קרסה לתוך כיסא העץ שבמטבח. זה לא עזר במיוחד. גם אנשים חכמים מאוד היו צריכים ללמוד לפני מבחנים. היא דחפה עוד חלה לתוך הגרון, בולעת את היאוש יחד עם הבצק הרך. שדה לא מהעולם הזה. האותיות הקטנות בתחתית רשימת הסטודנטים הבליחה מול עיניה. רק סטודנטים בני אנוש זכאים לקבל תעודת הצטיינות. מחשבה מצחיקה עלתה בראשה: אולי דיפסה גור לא הייתה בת אנוש? מגוחך. כצנלסון היה אומר משהו לגבי האנושיות שלה אם זה היה המצב. אבל אם כך, למה המזכירות בכלל טרחו לכתוב את ההערה הזאת? אולי היה שווה ללכת דווקא בכיוון הזה? הרעיון הלהיב אותה ככל שחשבה יועליו תר. כן. היא רק צריכה למצוא סימן קטנטן שדיפסה היא לא בת אדם, אם זה באמת המצב, והמקום הראשון יהיה שלה.

"תגיד, יש לך את המספר שלה?"

"הלוואי," הוא ענה. "למה, בא לך להכיר?"

"כן."

כצנלסון שרק. "אמרו לי שהיא יושבת הרבה בסיפרייה. גם כשאין תקופת מבחנים. אבל אם תתחברי אליה, תזרקי עליי איזו מילה טובה, הא?" הוא קרא אחרי יעלה שכבר מיהרה החוצה.

בתקופה הזאת של השנה רק סטודנטים בודדים איישו את השולחנות בספרייה. בלה הספרנית מרחה אודם בורדו על שפתיה בעודה משחקת בטלפון. יעלה תמיד תהתה איך הבלונדה הזאת הגיעה למשרה של ספרנית – דוגמנות התאים לה הרבה יותר. 

יעלה סקרה את הנכחים באולם הראשי ואז חצתה אותו לעבר האולם הקטן יותר. שם, בפינה ליד איזור המחשבים, בחורה ג'ינג'ית קטנה גהרה מעל ספר לימוד. ים של נמשים על הלחיים ופירסינג מנצנץ באף ובגבה. גופייה שחורה. דיפסה נראתה אנושית לחלוטין. 

יעלה עברה את האולם הקטן ומבלי לבקש רשות התיישבה מול יריבתה הג'ינג'ית. הבחורה הרימה זוג עיניים אפורות שואלות.

יעלה הצביעה עם סנטרה לעבר הספר הפתוח של דיפסה. "נראה מעניין."

עדיין עם גבות מורמות, דיפסה סגרה אותו והציגה את הכריכה השחורה. טרנספיגורציה של אטומים. "מעניין אותך?"

"בטח," יעלה שיקרה. זה לא היה בסילבוס של שום קורס ולא היה לה מושג לאיזה תחום ספר הלימוד שייך. לפני שדיפסה תספיק לשאול משהו על התוכן, היא מיהרה להגיד, "אז מה שיטת הלימוד שלך?"

הגבות הבהירות של דיפסה טיפסו עוד יותר גבוה. "למה הכוונה?"

יעלה רצתה לשאול, מה בעצם הסוד שלך? ובמקום זה אמרה, "את לומדת לבד? עם קבוצת לימוד? עוברת על כל הקורסים מראש?"

"פשוט… לומדת."

בשתיקה המביכה שהשתררה, הן בהו אחת בשניה במשך כמה שניות. שרשרת עם פנטגרם הייתה תלויה מסביב לצווארה של דיפסה. היא קשורה לכת השטן? כישוף? האם היא שואבת את יכולת הלימוד המופלאה שלה מהתליון? 

דיפסה כחכחה בגרונה והורידה את עיניה בחזרה אל הספר כמו כדי לומר שהשיחה המוזרה הסתיימה.

"טוב, אני צריכה לזוז. היה נעים להכיר. אני יעלה, אגב."

"דיפסה," הבחורה ג'ינג'ית מלמלה מבלי להרים את עיניה.

יעלה התרחקה משם אבל בלבה החליטה שהיא לא תוותר. היא תזכה במקום הראשון.

*

ביום למחרת יעלה מצאה את דיפסה באותו השולחן המרוחק בסיפרייה. הפעם היא גהרה מעל ספר עבה אפילו יותר מטרנספיגורציה של אטומים. דיפסה לא שמעה על האינטרנט? מי קרא ספרי עיון בספרייה בימינו? כל חומר שיעלה איי פעם הייתה צריכה להשיג תמיד נמצא בספרייה הוירטואלית של גוגל שאליה לכל פעוט עם משקפי טריפוקס הייתה גישה. 

דיפסה גיחכה כשיעלה החליקה לתוך הכיסא מולה. 

"מה קוראים היום?" יעלה שאלה.

"אנטומיה של גזע." דיפסה העבירה דף ועל העמוד הבא נגלה יצור דמוי לטאה עם ידיים קצרות פרושות לצדדים וזנב מפוצל. הפה שלו היה פעור בצעקה כאילו הוא עובר אותו סדרת עינויים. "יעלה?"

"כן?"

"אפשר לשאול אם את יושבת פה כדי שאעזור לך במתמטיקה היברידית?"

יעלה נשענה לאחור בידיים שלובות. לחייה בערו. היא באמת נראתה כמו מישהי שזקוקה לשיעורים פרטיים?

"לא. הממוצע שלי ממש גבוה," יעלה פסקה.

לרגע הג'ינג'ית הרימה את עיניה מהספר. "אני רגילה שפונים אליי בשביל עזרה באיזשהו קורס."

יעלה חייכה לנוכח תחושת ההזדהות. גם היא לא הייתה פופולארית בקרב הסטודנטים – איש לא הציע לה לצאת או לקפוץ לביקור במעונות סתם כך בלי סיבה – אבל כשהגיעה תקופת המבחנים כולם פתאום השתוקקו ללמוד יחד איתה. 

"גם אני. אבל הקטע שאנשים לא קולטים שאני לא יכולה להבין את החומר בשבילם. אני יכולה להסביר, אני יכולה להדגים, אבל אין לי דרך להעביר את הבנה שלי אל ראש של מישהו אחר."

דיפסה הנהנה במרץ. "לפני שבועיים מישהי ביקשה ממני שאצא באמצע מבחן באלגברה היסטוקריפטית כדי לרשום לה את הפתרונות על פתק ולהחביא בשירותים. תמורת תשלום, כמובן."

"דיי. הסכמת?"

דיפסה חייכה, חושפת זוג שיני ארנב קדמיות. "לא."

באותו הרגע חבורה של סטודנטים גועים בצחוק נכנסו לתוך הסיפרייה, אבל נסיונות ההשקטה של בלה היו רמים יותר. דיפסה גיחכה.

"מה מצחיק?" שאלה יעלה.

"בלה. היא לא הייתה צריכה להיות ספרנית. הרבה יותר מתאים לה – "

"לדגמן," השלימה יעלה ושתיהן צחקקו יחד בנבזיות. יעלה מעולם לא אמרה את מה שחשבה על בלה לאף אחד והנה, מבלי שהתבקשה להסביר משהו, דיפסה גנבה את מחשבותיה. כמו שהיא גנבה את המקום הראשון שלה. יעלה הורתה לעצמה להתמקד במטרה ולחפש סימנים לאי האנושיות של הג'ינג'ית. שלוש נקודות חן עיטרו את החלק התחתון של פניה וביחד יצרו משולש הפוך: קודקוד אחד על הסנטר, שני מעל השפה בצד ימין והשלישי – משמאל. אולי המשולש הזה אמר משהו. אולי לכל השדים שלא מהעולם הזה היו נקודות שיצרו קודקודי משולש מסביב לפה. אולי זאת הייתה דרך תקשורת מתוחכמת. 

"אז למה את קוראת ספרים?" שאלה יעלה. אולי מפה יגיע קצה חוט כלשהו.

"למה אני קוראת ספרים אמיתיים ולא וירטואלים?" דיפסה משכה בכתפיה. "מאיפה שאני באה אין סיפרייה וירטואלית."

יעלה התיישרה בכיסאה. אולי זה הרמז שלו היא הזדקקה. "מאיפה את באה?" 

"מבית שמרני," אמרה דיפסה, וכל הציפיות של יעלה לשמוע משהו עסיסי התרסקו. "ההורים שלי לא אוהבים את הכיסים הוירטואלים. אמא שלי חושבת שהמימד הזה פרוץ, שהרבה פליטים לא רצויים מגיעים משם."

הם למדו על זה בקוואנטיקה אזרחית. נכון שהרבה ספרים, סרטים, תכנים ומידע אוכסנו במימד הוירטואלי, אבל הוא גם היה נקודת פרצה עבור חוצנים מיקומים מקבילים. 

"בסדר, אבל יש הרבה שומרים וחיילים בנקודת התפר, הם מוודאים שאף אחד לא יתגנב פנימה," אמרה יעלה.

"מסכימה. אבל אמא שלי חושבת שמי שמייצר כיס במימד הוירטואלי מזמין לעצמו צרות." דיפסה נראתה קצת עצובה כשאמרה זאת. "מה עם אמא שלך?"

"אמא שלי סומכת על הצבא שלנו שיעשה עבודה טובה," אמרה יעלה. "אבל בתכלס, היא פשוט לא מבינה כלום במימדים וירטואלים."

הן שוב צחקקו בנבזיות ואז דיפסה התכופפה אל התיק שלה שישב על הכיסא לצדה ושלפה מתוכו שקית פּוֹפּליקים, חטיף קשקשי דרקון מלוח מהמימד השביעי. יעלה היססה לפני ששלחה את ידה אל השקית המרשרשת. היא לא יכולה לדבר ולצחוק עם דיפסה מצד אחד ומצד שני לחפש בה סימנים מפלילים כדי להדיח אותה ממקומה בטבלה.

"אף פעם לא טעמת?" דיפסה ניפצה את הרהוריה של יעלה. "תנסי, זה טעים."

"כן, אני יודעת, זה פשוט – "

"מלא קלוריות?" דיפסה שוב קראה את מחשבותיה. חטיף מלא קלוריות הייתה ההגדרה שיעלה נתנה לחטיף כבר מזמן. 

בלב כבד היא לקחה קשקש אחד. לפריזמה הזוהרת והפריכה היה טעם מלוח ומענג והיא לקחה עוד אחד. 

"פופליקים ברביקיו הרבה יותר טעים," אמרה יעלה והבטיחה להביא להן שקית למחר בצהריים.

*

את קשקשי הברביקיו הן חיסלו תוך דקות, צוחקות ומדברות על כל דבר בעולם. על הלימודים, על בחורים (היה להן טעם דומה בגברים), על סרטים ומוסיקה. יעלה כלל לא שמה לב איך הזמן עבר, ורק כשיצאו מהסיפרייה וירח עגול נח לו על גג הפקולטה להנדסת חומרים, הבינה שהן בילו יחד את כל אחר הצהריים.

היא הזכירה לעצמה שעד לטקס נשאר עוד שבוע וחצי בלבד והיא לא גילתה אפילו חצי דבר בנוגע לאנושיות של הג'ינג'ית. אם כבר, ככל שהכירה אותה יותר, כך יעלה למדה שדיפסה היא בחורה נהדרת. דיפסה הבינה אותה טוב יותר מכל האנשים שיעלה הכירה, השיחות איתה זרמו והן צחקו הרבה והחליפו חוויות. בשבת הן קבעו ללכת לסרט (שמרני, כמובן, עם אולם, כיסאות ופופקורן כדי לא להרגיז את אמה של דיפסה) ובראשון, אחרי שפתרו את כל התרגילים במתמטיקה היברידית, הלכו לפאב של האוניברסיטה.

יש לי עוד ארבעה ימים, יעלה נחרדה כשהבינה שהטקס דוהר לקראתה בצעדי ענק. היא הכירה את דיפסה מקרוב, אבל זה לא היה מספיק. אולי היא הייתה צריכה לראות אותה בלילה, לחטט בתיק שלה כדי למצוא קצה חוט. יעלה התביישה במחשבות של עצמה. איזו מין חברה את? רוצה לחטט בתיק של דיפסה בלי רשות? לא, היא לא בסדר. היא תתוודה. מייד אחרי שתחטט לה בחפצים היא תתוודה ותספר לה על החלום להגיע למקום הראשון, חלום שבער בעצמותיה כל כך הרבה זמן. דיפסה תבין, כי היא סיפרה שגם היא, בדיוק כמו יעלה, רצתה לגרום להוריה להיות גאים בה. אבל יעלה הייתה חייבת לנסות למצוא משהו. וזאת תהיה הפעם האחרונה. גם אם בשנה הבאה דיפסה תעקוף אותה בממוצע, היא לא תעשה שום נסיונות להכשיל אותה.

בלילה שלפני הטקס יעלה הזמינה אותה אליה הביתה לסרט. 

"אבל-אבל את גרה בחיפה ואני מבאר שבע," דיפסה גמגמה. "איך אחזור?"

"תשני אצלי," יעלה ענתה בפשטות. "בבוקר נקום, נאכל משהו, וניסע לאוניברסיטה."

חריץ עמוק נחרט בין גבותיה הג'ינג'יות בזמן שחשבה. משהו הפריע לה, ויעלה, מנופחת מסקרנות, כבר כמעט ושאלה לגבי הבעיה של חברתה, כשהקמט נעלם ודיפסה הכריזה, "בסדר גמור."

בערב הן אכלו סלמון ופירה עם ההורים של יעלה. אחר כך פרשו לחדר וצפו בסרטים ישנים שהן בחרו מהמימד הוירטואלי. כשהגיע הזמן לישון, יעלה כיבתה את האור, הן נכנסו אל המיטה הגדולה שלה וכל אחת הסתובבה לצד אחד. 

יעלה שכבה בדממה והקשיבה לנשימות השקטות של חברתה. לאט לאט הן העמיקו יותר, וכשהיה ברור שהיא נרדמה, יעלה קמה והחליקה לתוך נעלי הבית שלה. לבה הלם מהר מהרגיל כשהתגנבה על קצות האצבעות אל התיק של דיפסה ומשכה ברוכסן. דיפסה המהמה. יעלה קפאה במקומה, הרקות שלה פועמות, ונעצה מבט בדמות השחורה על המיטה. דיפסה התהפכה לצד השני. יעלה נשפה בהקלה וטבלה את ידה בתוך התיק. אצבעותיה מיששו ארנק, מפתחות, מחברת, שני ספרים. לעזאזל. היא פתחה את הכיס הקטן כשאור ירקרק בזווית העין לכד את תשומת לבה.

היא סובבה את ראשה באיטיות, והחניקה צווחה.

דיפסה ריחפה כמטר מעל המיטה, זוהרת בירוק. אבל היא לא נראתה כמו דיפסה. לטאה עם ידיים קצרות וזנב מפוצל התעופף מעל המיטה. היו לה קשקשים כמו של דרקון ואף ועיניים צהובות בצדי הראש.

היא באמת חיזר, מסתננת ממימד אחר שהתגנבה אל המימד שלנו. היא מסוכנת? דיפסה בכלל היה השם שלה? לא פלא שהיה לה ממוצע כל כך גבוה, מי יודע כמה מוחות הסתתרו בתוך ראש הלטאה הזה שלה? יעלה, שלא הפסיקה לבהות בה, זחלה לעבר הצד שעליו ישנה ושלחה יד רועדת לעבר שידת הלילה שלה. היא גיששה אחר הטלפון הנייד ושלוש פעמים הזינה קוד שגוי לפני שהנעילה הוסרה. מתנשמת, היא פתחה את המצלמה והפעילה את הוידאו. בהתרגשות מעורבת בזעזוע עמוק וגם תיעוב עצמי היא תיעדה את שינוי הצורה שהתחולל אצל חברתה. דיפסה זהרה במשך דקה וחצי ואחר כך הזנב המפוצל והזרועות הקצרות נעלמו. היא ריחפה בחזרה אל מיטתה והסתובבה לעבר הקיר כשהיא שוב נראית כמו דיפסה הג'ינג'ית.

יעלה עצרה את ההקלטה והחזירה את הטלפון למקומו על שידת הלילה. רועדת, היא נשכבה על גבה והתבוננה בפסים שיצרו התריסים על התקרה. הלב שלה עדיין פעם בחזקה וכל כמה דקות היא פזלה לעבר חברתה כדי לראות אם זו השתנתה. היא רק רצתה למצוא סימן, אבל כעת יעלה החזיקה בראיה מפלילה שלא רק תקפיץ אותה לראש הטבלה אלא תעיף את דיפסה מהרשימה כליל. אולי תזרוק אותה מהאוניברסיטה לצמיתות. יעלה התחלחלה מהמחשבה. דיפסה הייתה חברה שלה, זה באמת מה שהיא רצתה שיקרה? העובדה שהיא חיזר לא באמת שינתה משהו. האם יעלה באמת רצתה להקריב את החברות שלהן לטובת מקום ראשון בטבלה מטופשת? וכך, כשאינספור מחשבות מתרוצצות בראשה, היא שכבה על גבה והסתכלה על פסי התריסים, עד שקרני הבוקר הראשונות הפציעו והשחר עלה.

הן התפצלו כשהגיעו לאוניברסיטה כי לדיפסה היה תרגול במתמטיקה היברידית וליעלה הרצאה באלגברה היסטוקריפטית. אבל במקום ללכת להרצאה יעלה דשדשה לכיוון משרדו של הדיקן. מול המשרד, טבלת המצטיינים נתלתה על הקיר, מנקרת עיניים וזוהרת כרגיל. 

"אפשר לעזור?" שאל הדיקן כשראה אותה עומדת בכניסה.

היא תזכה במקום שני. אמא ואבא יהיו מאוכזבים. כל העבודה שלה ושעות הלימודים הלכו לפח. אבל איך זה בעצם שינה משהו? יעלה הבינה שהיא לא רצתה להקריב את החברות שלהן לטובת מקום ראשון בטבלה מטופשת.

"לא, הכל בסדר." 

"יש היום טקס מצטיינים בשעה חמש," אמר הדיקן. "מומלץ להגיע."

"אני יודעת." יעלה הסתובבה וברחה משם. היא תגיע לטקס ותצפה בחברתה הטובה עולה על הבמה וזוכה במקום הראשון.