הנסיך הלבן

קוראים לי יפתח.
זה הדבר המחורבן היחיד שזכרתי כשהתעוררתי משינה, ישנתי? התעלפתי? אין לי מושג מי אני.
צליל מהדהד, גבוה, צורם וחד נמוג מאוזניי ונדמה כי נוזל לקרקע מתחתיי, קרקע במרקם של קמח תפוחי אדמה, גדושה, חלקה ולא נעימה.
פקחתי את עיניי ומולי ראיתי רק לבן, לבן אינסופי. הרמתי את ראשי והבטתי לאופק הלבן והבלתי נגמר, לא ניתן היה להבדיל בין הקרקע לרקיע, רק בוהק לבן. לבן ועוד לבן.
הצפצוף כמעט נעלם מאוזניי כאשר התרוממתי והתיישבתי לסרוק את לבושי, חולצה מכופתרת, חגורה ומכנסיים לבנות. הנעליים היו שחורות מלאות בקשקשים לא נעימים למגע, חדים ודוקרים.
הדם שזלג מהאמה שלי, שנחתכה מהנעליים, טפטף לקרקע הבלתי נראית ששתתה אותו ברצון. לרגע הייתי בטוח שאני עתיד לראות אותה מגהקת בחדווה, מוציאה גרפס מלא רצון, מודה לי על הדם, הייתה צמאה.
מי אני?
יפתח? מה זה השם הזה, למה אני לא זוכר שום דבר? יפתח, יפתח.
שם שנתנו לי הוריי, מן הסתם, המושג הורים קיים במוחי אך מי הם? מי את אמא, אבא? אבא. המושג אבא גרם לבטן לעקצץ, בהתרגשות או פחד? לא יודע. אך הוא עורר דבר מה בתוך קיבתי שגעשה.
אבא, העניינים בנינו לא פתורים? למה אני מגיב למושג הזה ככה. מי אתה, אבא? ומי את? למה קראתם לי יפתח.
ומי אני?
התרוממתי על רגליי בניסיון לראות למרחק הרב, רק בשביל להיתקל בלבן. למה ציפתי? הכל פה לבן מחורבן, לבן מדכדכך, חוץ מהנעליים השחורות והחותכות, הכל לבן.
התחלתי ללכת. לא ידעתי לאיזה כיוון, אך התחלתי, צעדיי כבדים ולא נעימים על הקרקע הבלתי נראית, טיפות הדם כבר נספגו לגמרי ונעלמו כלא היו, אך אני נשארתי, נודד ופצוע בארץ הלבנה.
מי אני לעזאזל?

  בשלב מסוים נשמעה נעימת כינור מהכיוון שאליו הלכתי.
המנגינה הייתה עצובה מאידך ונעימה מצד שני, מלאת ייסורים אך משדרת תקווה.
זו הייתה המנגינה הכי יפה ששמעתי בחיי, עד כמה שאני יודע, כי כרגע אינני זוכר כלום. שום דבר. רק שקוראים לי יפתח.
הזיכרונות נמצאים שם במוחי, אני מרגיש אותם, אני מרגיש גם חומה בצורה, חומת בטון, כזאת שמסרבת לתת לי גישה לזיכרונות, כזאת שמסרבת להפגיש בנינו, לאחד, להפוך אותו לאני. מי שאני לא אהיה. מעניין איך אני נראה? אני לא נמוך, זה בטוח, הזקן שיש לי מרגיש נחמד, מלא, עבה. מעניין באיזה צבע הוא.
בטח אני נראה ממש מטומטם שאני מנסה להסתכל על הזקן, אבל כל המצב המחורבן הזה מטומטם. איך הגעתי לפה בכלל?
"יש כאן מישהו?", צרחתי לכיפת השמיים הלבנה והבלתי נגמרת.
"בבקשה!", ניסיון נוסף, עלוב, קולי צרוד ונמוך, לא אהבתי אותו, אני בוודאות לא זמר.
מנגינת הכינור התגברה ונדמה כי אני מגיע לכינור הבלתי נראה.
אך הוא נעלם.
סנטימטרים בודדים לפני שהגעתי למקור המנגינה, השתתקה. לאחר כמה רגעים, הגיחה מכיוון אחר לגמרי, אותה מנגינה, אותו כינור. עולה יורד, עולה, נמשך, נעצר ולפתע מייבב בכאב. כיצד זה יכול להיות כל כך יפה?
"תצילו אותי!", צרחתי. מנגינת הכינור גוועה.
"למה אני פה? אני? מי אני? יא בני זונות תענו לי!", צופיי הבלתי נראים לא הגיבו. אך הם היו שם, עקצוץ קל בעורף סימן לי שמישהו צופה או מאזין.
נחטפתי על ידי הממשלה? איזו ממשלה? ולמה? אולי חייזרים, חייזרים זה יותר הגיוני. כן, אני קונה את התיאוריה של החייזרים, יש לך שכל יפתח, לא רע.
ואם זה חייזרים אז מה כל המטרה? אולי אני בעצם סוג של עכבר מעבדה מסכן, כזה שישפכו לו תכף שמפו חייזרי לעיניים ויצמידו לו אלקטרודות חייזריות לתוך התחת והמוח ויגרמו לי לסבול, לסבול הרבה. מסכנים עכברי המעבדה, מעניין אם הם מרגישים כמו שאני מרגיש?
או שאולי הפכתי לדג באקווריום חייזרי, מביט על העולם הלבן בחוץ שהוא בסך הכל מנורה ממש בהירה, הנעליים הם רעיון סדיסטי של בעליי הירוקים, אולי אפורים, אני לא יודע. באיזה צבע חייזרים אמורים להיות בכלל?
אולי הם בכלל רוצים שאקרא להם חוצנים?
"תוציאו אותי מפה!", צרחתי פעם נוספת. הסתובבתי ונתקלתי במבנה. מבנה שלא היה שם עד לפני רגע.
ארבע קירות, ללא גג, דלת קטנה. הכל מעץ.
נזכרתי בקישוטי האקווריום שראיתי בשלב כלשהו בחיי, זה כל מה שאני זוכר כרגע? באמת? גולגולות מפלסטיק ובתוכה דג אוסקר חביב שמאבד את הזיכרון כל חמש שניות.
אוי לא, אני הדג?
ברגל מהוססת נכנסתי לתוך המבנה, מביט מסביב, מבין לפתע כמה היה לי קר וכמה המבנה חמים ונעים. חלון קטן השקיף על ריקנות לבנה מסביב, סגרתי את הדלת והתיישבתי על הקרקע הבלתי נראית. לא היו מזיקים פה כמה רהיטים, אפשר להכניס מיטה אולי כיסא, אולי שולחן יפה.
תתרכז, יפתח, חתיכת מטומטם.
אתה מדבר איתי על מבנים? אני מדבר איתך על החיים, אתה לא יודע מה יקרה עוד דקה ואתה חושב על כיסאות עץ יפים שיתאמו לגוון הכהה של קירות המבנה המזדיין שהופיעו משום מקום? פשוט צץ מטר מהגב שלך בלי שהרגשת, לא שמעת אפילו רעש קטן של מקדחה, כאילו יד בלתי נראית הניחה אותו על הקרקע לידך, כמו אקווריום.
אוי, באמת כמו אקווריום מזדיין.

לא ברור לי באיזה שלב נרדמתי. אך בחלומותיי פרשתי כנפי ענק והמראתי אל-על, לתוך כיפת השמיים הלבנה ופרצתי מתוכה לתוך אוקיינוס כחול ועמוק. שם, מרחוק, ראיתי סירה לבנה ועליה אנשים רבים שמנופפים לי וצועקים את שמי. יפתח.
מי אני?
התעוררתי והחלטתי שהגיע הזמן לשים סוף לנעליי העינוי. רגליי הפועמות והכואבות נכנעו כבר מזמן, אך לא רציתי לעצבן את מארחיי.
חלצתי אותם, בקושי רב, זרקתי אותם לעבר הקיר, בעוצמה רבה, הם נחבטו ונפלו על הקרקע בשקט מופתי.
אין גרביים? קמתי על רגליי, מרגיש את הקרקע הצוננת מתחתיי, מעבירה ברגליי הכואבות זרמי עונג קרירים ומאלחשים, הרבה יותר נחמד.
נחמד שנגמר במהרה. הקרקע הפכה לבוץ טבעוני, רגליי החלו להימשך פנימה ואני איתם, מנסה לאחוז בקירות מסביב ובכל דבר, קרקעת קמח תפוחי האדמה הייתה במרקם כל כך לא נעים, חרא עליי, ככה אני אמות? הקרקע המשיכה למשוך אותי מטה, הבטתי לעבר נעליי הקשקשת החדשות וקיללתי אותם בכל ליבי, אך גם הייתי זקוק להם.
כאב ברגליים עדיף ממוות בחיים.
זרקתי את גופי לעבר הנעליים, זו הייתה הצלחה רגעית, גופי נחבט מתוך הקרקע הבלתי נראית, כמו דג שנשמט מהמים. הקרקע לא נכנעה והחלה למשוך אותי בחזרה, תפסתי את הנעליים השחורות וגררתי אותם איתי לתוך התופת הלבנה.
עיניי כוסו לבן, נשמתי החלה להיות כבדה, החמצן החל לאזול מסביב.
גיששתי עם ידי לעבר רגליי והתחלתי לנעול את הנעליים, בקושי רב, בעיוורון, במוח שאספקת החמצן נקטעה לו לפתע. חתך ועוד חתך מהנעליים הארורות, אך הזמן אזל לי. האם אני אראה את כל חיי חולפים לי מול העיניים? אולי אז אני אזכר בדברים מסוימים. זה די מתסכל, אתם יודעים, די מתסכל להרגיש שהזיכרונות שלך ומי אתה נמצאים ממש איתך, לידך, בתוך המוח שלך, המקום הכי אינטימי שלך, המקום שהוא אתה. אבל לא, אין גישה, החומה הבצורה והשחורה הזאת צריכה להתרומם.
תתרכז יפתח, נעל אחת כבר עלתה.
זה כמו לרצות להגיד דבר-מה ואז כשאתה מקבל את תשומת הלב, שכחת. אבל רק לפני רגע ידעת מה להגיד, כבר שכחת? איך? וזה שם, אתה מרגיש שזה שם, משהו צועק לך שזה שם. אבל לא, חסרה הגישה.
הנה, הנעל השנייה.
הקרקע הלבנה פלטה אותי החוצה ביריקה. נחתי בכאב על הצד. כואב, פצוע ומדמם, אך עדיין חי.
הקרקע הלבנה מילאה את החור שהיה אמור להיות מקום מנוחתי הנצחי והתייצבה בחזרה. שקטה. דוממת. לא מזיקה.
אני אוהב אתכם נעליים יקרות, שונא אתכם מאוד, אבל אוהב אתכם כרגע.
קמתי שוב, מנסה להחדיר חמצן בחזרה לכל תא בגופי שהתחנן לו. במיוחד למוח שלי,  המוח היקר שלי שכרגע מסרב לשתף פעולה.
נשענתי על הקיר של המבנה וגבי נתקל בדבר מה, הסתובבתי בשביל לראות דף שנעוץ לקיר.
הדף היה צהבהב ועליו מספר מילים שנכתבו בכתב יד שחור, דק ומסולסל. 

"הנסיך הלבן ממליץ לא להוריד את הנעליים"

הנסיך הלבן? תלשתי את הפתק וקראתי את המשפט פעם נוספת ועוד פעם אחריה.
הבן זונה הלבן. מה זה אמור להיות? הבטתי לשמיים האינסופיים והחזקתי את הפתק בזעם
"אתם חושבים שזו בדיחה?", צעקתי. חזרתי להסתכל על הפתק, המילים החלו להיעלם לאט-לאט, במקומם הופיעה מילה אחת.

"לא"

המילה התנדפה לאחר כמה רגעים. הרגשתי מטומטם, אבל בכמה נקודות הרגשתם מטומטמים בחיים והתברר שעשיתם את הדברים הנכונים? התחלתי לדבר לפתק. לשאול שאלות, מי אני?

"יפתח, אתה האורח שלי"

אתם חייזרים?

"חייזרים?"

טוב, סליחה, חוצנים?

"הבט לשמיים, לא תראה חללית".

התכוונתי האם אתם סוג של, לא יודע, גזע עליון, עומדים לעשות בי ניסויים

"מדוע אתה פונה אליי ברבים?"

אוקיי, לא ברבים. מי אתה ומה אתה רוצה?

"אני הנסיך הלבן, יפתח, מה שאני רוצה זה רק בטובתך"

חתיכת בן זונה עקשן, אתה לא מוכן להגיד לי מה קורה פה?

"אבל אתה יודע מה קורה פה, אתה פשוט מסרב להכיר בכך וזאת הבעיה"

הנסיך הלבן, תעזור לי, אני מתחנן. סליחה שקראתי לך בן זונה. אתה לא יכול לתת לי רמז? משהו? אני נואש, תראה אותי, כמעט טבעתי בקרקע הדפוקה שלכם. סליחה, שלך. אולי אתם כן רבים ואתה מנסה להטעות אותי?

"אולי"

ניסיתי לשאול שאלה נוספת אך נקישה בדלת הקפיאה את דמי. הנחתי את הפתק בצד, פתחתי את הדלת בהססנות והצצתי. אף אחד.
יצאתי מין המבנה והבטתי לאופק, שם מבטי נתקל בבחורה צעירה, בעלת שיער ארוך ופחמי, עורה צח ולבן, עיניה אפורות והיא לבושה לבן. היא עמדה במרחק של עשות מטרים ממני, אין שום סיכוי בעולם שנקשה על הדלת והספיקה להתרחק כל כך.
מבטה חדר את נשמתי, היא הייתה הדבר הכי יפה שראיתי אי פעם.
"מי את?", שאלתי ונופפתי בידי בהתרגשות.
  "אני לא שונאת אותך", ענתה.
"אוקיי, את יודעת מה קורה פה? מי החראות האלה שמחזיקים אותנו פה? איך אין לך נעליים שחורות גם?"
  "אני לא שונאת אותך".
"טוב, את לא שונאת אותי, מצוין, יופי זה טוב שלא שונאים אותי. אני יפתח אגב, מי את?"
  "אני לא שונאת אותך".
בחורה מוזרה. אבל נחמד לראות מישהו אחר, במיוחד בחורה כזאת יפה, בעיקר במקום הארור והלבן הזה, האינסופי, בלתי נגמר.
טוב, אם איננה מוכנה לבוא אליי, אבוא אליה. התחלתי לצעוד בצעדים כבדים ומגושמים, רגליי זועקות מכאב אך אני נחוש בדעתי. לאחר כמה צעדים הבנתי שאין טעם, ככל שהתקרבתי נדמה כי היא מתרחקת, מרחפת.
"אני לא שונאת אותך"
  "שמעי, את חייבת לעזור לי, אני לא מבין מה קורה פה ולמען האמת את רק מוסיפה לי לבלבול".
"אני לא שונאת אותך"
  "כן את לא שונאת אותי, הבנתי, את לא שונאת אותי. בסדר. מי את לעזאזל? את יכולה לענות כבר, חתיכת…", נשכתי את שפתיי בעצבים. הבחורה רק הביטה בי בעיניי האפורות והגדולות.
"אני לא שונא…".
  "לא שונאת אותי!", שאגתי. הבחורה השתתקה.
  "הבנתי שאת לא שונאת אותי, אבל את מעצבנת. את לא יכולה להסביר לי מה קורה פה? אה? אולי אני על איזה טריפ מטורף של אסיד? זה מה שקורה פה? תעני, אבל אני נשבע שאם תגידי לי 'אני לא שונאת אותך' אני מסתובב והולך".
"אני לא שונאת אותך".
בת זונה. זה חסר טעם. הסתובבתי והלכתי לעבר המבנה, מציץ בפעם האחרונה לעבר הבחורה המסתורית שהתרחקה והתרחקה. נכנסתי למבנה וטרקתי את הדלת בזעם, המבנה לא זע.
לקחתי את הפתק.
זה היית אתה?

"אני לא נסיכה, אני נסיך"

מצחיק מאוד, מי זאת הייתה?

"היא לא שונאת אותך, יפתח".

קיללתי. לקחתי אוויר והמשכתי לשאלה נוספת: למה היא הייתה כאן

"חשוב היה לה להגיד"

להגיד מה? שהיא לא שונאת אותי? לא ראיתי את הבחורה הזאת בחיי

"את זה אתה לא יכול לדעת"

זה נכון. אני באמת לא יכול לדעת. זרקתי את הפתק הצידה, הוא נחת על מיטה, כזאת שלא הבחנתי בה מקודם. 

ואו, מיטה? תודה! תפסתי את הפתק הצהבהב.

"אין בעד מה, הנסיך הלבן רוצה שתישן טוב"

תודה רבה, הנסיך הלבן. מה אתה מודה לו, אידיוט? אתה מודה למי שלקח אותך בשבי, קרע את המיטה הארורה עם הנעליים החדות שלך ותראה לו מה זה. ככה קונים אותך בשנייה? עלוב. 

כן. באותו רגע, כן. הייתי עייף, לא הבנתי כמה. לא אכפת לי גם שיביט מי שיביט בי ישן, רק רציתי לישון. החלום ממקודם היה כל כך נעים ותחושת הזמן לא עושה עמי פה חסד. הזמן לא מורגש וזה הדבר הכי מעייף שקרה לי בחיים.
אוי המיטה הייתה באמת נהדרת, נרדמתי בה כמו תינוק, ובחטף עין קטן נדמה כי אפילו הנסיך הלבן דואג לעמעם טיפה את האורות.

    לא יודע באיזה שלב חלמתי על אש, אך פניי בערו. מהלומה ועוד מהלומה, אני לא יודע כמה זמן ישנתי. קוראים לי יפתח, אבל מי אני בכלל? אני נמצא במקום מוזר, מהלומה נוספת.
אני צריך להתעורר, מישהו מכה אותי ללא רחם.
אבל המיטה נוחה.
רגע, אולי זאת הבחורה? לא, אלה מהלומות של מישהו ששונא אותך.
פקחתי את עיניי וראיתי מעליי גבר צעיר שהולם בי שוב ושוב בפניי, עצרתי אותו במהירות, מנסה לחשב את המצב שמצאתי את עצמי בו.
"מה אתה רוצה?!", שאלתי, מחזיק את אגרופו של הגבר. צעיר, אולי בשנות העשרים לחייו, לבוש לבן, שערו בלונדיני וקצר ועיניו זועמות ובוערות משנאה.
"אני שונא אותך!" צרח הגבר, התנפל עליי בעוצמה והחל לחבוט בי שוב.
  "תעזוב אותי, מה זה, הנסיך הלבן? תעזרו לי!", לא ראיתי את הפתק בסביבה. מהלומה נוספת ועוד אחת.
"אני שונא אותך!"
העפתי את המרפק שלי ופגעתי בפניו של הגבר, הרגשתי חרטה. הגבר נפל ארצה, לא הראה שום רצון לסגת והתנפל עליי בשנית. בעטתי בפניו, חתכתי אותם לאורכם.
"שיט, אני מצטער, אני כל כך מצטער. חרא. איזה חרא. כל הפנים שלך".
  "אני שונא אותך!" נשמע יללה מבעד לדם שניגר על פניו.
הגבר קם, אחוז אמוק, רץ לעברי. בעטתי ברגלו והעפתי אגרוף לפניו. הוא נפל ארצה, לא מראה שום סימנים של כאב, רק זעם.
"אני שונא אותך!"
  "אוקיי, הבנתי את שונא אותי! אבל תעזוב אותי, אתה מבולבל? גם אני הייתי מבולבל, אני יפתח מי…", הגבר תפס אותי והשליך אותי הצידה. נחבטתי בקיר המבנה ונחתי על הקרקע.
הרגשתי כאב במקומות שבהם לא הרגשתי כאב בחיי, הרגשתי את צלעותיי זזות במקומם. הגבר ניגש אליי, פניו משדרות רק דבר אחד, רק מעשה אחד, מעשה שנעשה בין קין והבל, מעשה שעליו הולכים לכלא.
הוא עמד לרצוח אותי.
ידעתי שזה מסוכן, שלפתי את הנעל שלי ממקומה וחתכתי את פניו פעם נוספת ועוד פעם אחריה, לאחר מכן בתנועה מהירה חתכתי את גרונו.
הוא לא הוציא שום קול, שום יבבת כאב, כלום. רק הביט בי, עיניו יוקדות אש ושנאה, חתך מכוער ומאונן בגרונו החל להשפריץ דם, אך הגבר שתק. רק שתק והסתכל עליי בתיעוב רב.
הקרקע הבלתי נראית החלה למשוך אותי פנימה, אך מיהרתי להחזיר את הנעל והבטתי בגבר הצעיר צונח לקרקע הלבנה שהפכה אדומה.
היא ספגה את הדם בחיבה יתרה, בלעה עוד ועוד. הקינוח היה הגבר עצמו, שנשאב לתוך הקרקע עד שנעלם.
הוא בכלל לא לבש נעליים, כמה מוזר.
חיפשתי את הפתק הצהבהב עד שמצאתי אותו מונח ליד המיטה.
מה לעזאזל קרה פה עכשיו?

"אתה רוצח"

רוצח, אני? אני רוצח?

"רוצח"

אני לא רצחתי, אני הגנתי על עצמי. אני הגנתי, אתה ראית הכל, נכון? ראית איך הוא התנפל עליי, איך הוא עמד לרצוח אותי בעצמו?

"אתה בטוח שהוא רצה לרצוח אותך?"

כן, כן בטח שאני בטוח.
האם אני באמת בטוח?
אני בטוח!
שתיקה, הנסיך הלבן נותר דומם.
מה עוד מצפה לי פה, הא? מה? בחורה שלא שונאת, גבר ששונא, עכשיו תביא להקת זאבים שתגמור אותי וזהו? מה אתה רוצה ממני?

"אני רוצה בטובתך"

אתה לא! אתה מנסה להרוג אותי, חתיכת בן זונה, תוציא אותי מפה כבר. המשחק הקטן שלך נמאס!

מישהו נגע בכתפי, מרוב הפתעה נפלתי על הארצה רק בשביל להרים מבט ולהיתקל בזקנה לבושה לבן, בחיקה היא החזיקה מה שנדמה כעובר ערום.
"מה את רוצה?"
האישה חייכה, היא הניחה את העובר בזרועותיי, כמה קטן, מעט מעוות, אך כמה יפה.
הרמתי את מבטי ונשארתי רק עם העובר, האישה נעלמה.
לקחתי את הפתק.
מי זאת הייתה?

"תהרוג אותו"

את מי?

"אתה יודע את מי, תהרוג אותו. הנסיך הלבן מצווה עליך להרוג אותו".

השתגעת לגמרי? העובר החל ליילל, התחלתי להניע אותו על ידיי, במין אינסטינקט לא ברור.
אני לא הורג אף אחד!

"כבר הרגת"

הבטתי לעבר המקום בקרקע בו לפני רגע נשאב הגבר הצעיר. העובר החלל לייל שוב ושוב, קולו גובר.

"הנח אותו בקרקע, היא תדאג לשאר".

אתה משוגע לגמרי! אני לא עושה כלום, הבנת? לא עושה כלום, חתיכת בן זונה!

אחד הקירות של המבנה קרס מאחוריי, הידקתי את אחיזתי סביב העובר הקטן והבטתי לעבר הפתק.

"יפתח, סמוך עליי. קבור אותו".

סירבתי. ביד אחת החזקתי את העובר וביד השנייה קימטתי את הפתק לעיגול קטן וצהוב וזרקתי אותו הצידה.
ששש, שששש…לחשתי לעובר. הבטתי מאחוריי וראיתי את הפתק צמוד לקיר.

"יפתח, אני רוצה בטובתך. קבור אותו".

אני לא עושה את זה! צרחתי לעבר הפתק. העובר החל להתייפח עוד יותר. די די, אני מצטער. די. למה מגיע לו הגיהינום הזה?
נהיה קר, לפתע נהיה קר ממש. עוד קיר קרס מלפניי. נשארו רק שני קירות למבנה המחורבן.
התחלתי להתייפח. יותר חזק מהעובר עצמו.
מה עושים לי פה? למה? הטמפרטורות המשיכו לצנוח, העובר, ערום כולו, החל לרעוד. הוא במילא ימות, חשבתי, הוא במילא ימות. זה לא יעזור אם גם אני אמות, לא? אולי אעטוף אותו בשמיכה? הבטתי לעבר המיטה, שנעלמה.
הנסיך הלבן מעניש אותי, מעניש אותי על חוסר שיתוף הפעולה. אולי אם אשתף פעולה ואקח חלק במשחק המחורבן והמוזר שלו אצא מפה. אולי העובר הזה הוא אשליה? הוא לא באמת פה.
הבכי המזדיין שלו בהחלט מכאיב באוזניים, אבל אולי זה הכל סתם?
הנה בסדר? צרחתי לכיפת השמיים.
בסדר? הנחתי את העובר על הקרקע הלבנה, הוא החל לצרוח, צרחות אימה, צרחות שגרמו לי לדמיין רק מתכת לוהטת שהוצמדה לו לגב. הוא נשאב פנימה לתוך הקרקע, הבכי של גווע ונעלם.
הכל השתתק.
בסדר חתיכת בן של זונה?! אתה שמח? אתה חולני! זה מה שאתה, אתה חולני! אתה חתיכת סדיסט חולני, תהרוג אותי כבר! איך לא נמאס לך מהמשחקים האלה?! תהרוג אותי, תהרוג אותי עכשיו!
ניגשתי לפתק, מילים קטנות החלו לצוץ בו, מילים שגרמו לי להתחלחל. 

"נכשלת".

הבטתי לעבר העובר שנעלם בתוך הקרקע הלבנה. 

"רצחת".

הכתב הדקיק זעק מתוך הנייר

"אני בא".

באותו רגע נשמע רעש נוראי, האדמה זזה. נדמה כי משהו עצום, משהו גדול מתחיל לצעוד מרחוק. מתחיל לצעוד לעברי.

התחלתי לרוץ, קוראים לי יפתח ואני רץ לא רע בכלל. כך לפחות גיליתי. הגברתי את הקצב, רץ בתוך חלל לבן ואינסופי, מתנשף בכבדות, מכוסה בכל חטאיי הרבים.
הרגליים שלי צרחו מכאבים, הנעליים הארורות האלה בסוף יביאו למותי.
רעידה ועוד רעידה, הקרקע זזה בכל צעד וצעד של הנסיך הלבן, מרעיד את הסביבה, מרעיד את נשמתי.
כמה בן אדם יכול לרוץ עם נעליים שמרגישות כמו פיהם של פיראנות רעבות? למה שווים חיי בכלל אם אינני יודע מי אני? אולי אני פשוט לא רוצה לזכור? אבא, למה דווקא עליך אני חושב עכשיו? דמות בלתי נראית, רעיון, מושג שמכווץ את הבטן ואת ליבי.
המשכתי לרוץ עד שנעליי החלו לירוק דם, זה הסוף יפתח. זה הסוף. נחת על הקרקע וחכה למוות ענוג ומהיר, כזה שישחרר אותך מהאקווריום הענקי.
אולי ישטפו אותי באסלה אחרי זה? למי אכפת, אולי אתהפך על הגב כמו הדגים ואתן לנסיך הלבן לקחת אותי במהירות.
רעד ועוד רעד, הנסיך הלבן התקרב, כל צעד שלו הדהד בסביבה, כל צעד בו התקרב לעברי, היה צעד לעבר מותי.
הוא לא ירחם עליי, מי הוא בכלל? בן זונה גדול. הנסיך הלבן.

הוא הגיע אליי. גער מעליי במלוא תפאורתו. הנסיך הלבן היה ענקי, לבן, קווי המתאר שלו צללית שחורה ומרקדת, שביחד עם צבעו הלבן הציגה יצור חסון, ענק.
כתפיו רחבות, ידיו ארוכות וראשו לא נמצא.
במקום ראש ראיתי כוכב מרצד במהירות, כוכב זהוב עם גוון של נחושת. כתר, כיאה לנסיך.
הנסיך הלבן הביט בי ואני בו.
כבר לא היינו זקוקים לפתקים, הוא דיבר ושמעתי אותו בראשי. הרגשתי כיצד הוא מרים את החומה החוצצת ונותן לזיכרונות לגלוש לתוך החללים של המוח, החדרים של הלב.
יפתח שמעוני, חתיכת שם.
אני לא מאמין שהרגתי את הבן שלי, הגבר הצעיר והבלונדיני, למה הוא שנא אותי?
"למה לא שאלת".
קולו העבה והנמוך של הנסיך הלבן שידר למוחי. קול רחום.
"מה קרה לי?"
  "טבעת"
"בים? אני אוהב את הים. זו חתיכת דרך למות".
הנסיך הלבן הסכים.
"מי אתה?", כבר ידעתי את התשובה.
"השטן".
חייכתי, ברור. לא הייתי בן אדם טוב. פירקתי בית, פירקתי משפחה, אבא, כמה הם התחננו, אבא ועוד אבא.
מה לא עשיתי בחיי, לא מגיע לי גן עדן.
"מגיע", ענה הנסיך, "אבל אתה עדיין לא שם".
  "היא תהיה בסדר?"
"היא הגיעה להשלמה".
צליל גבוה וחד קרע את אוזניי, התחלתי לצרוח מכאב והרגשתי כיצד זיכרונותיי נסוגים בחזרה לתוך החומה.

 

קוראים לי יפתח.
זה הדבר המחורבן היחיד שזכרתי כשהתעוררתי משינה לא ברורה, ישנתי? התעלפתי? אין לי מושג מי אני.
צליל מהדהד, גבוה, צורם וחד נמוג מאוזניי ונדמה כי נוזל לקרקע מתחתיי, קרקע במרקם של קמח תפוחי אדמה, גדושה, חלקה ולא נעימה למגע.