המרוץ

מזג האוויר תמיד נוח, לא חם מדי ולא קר מדי, וכך היה המצב מאז ומעולם. תושבי העמק לא הרהרו בכך או ניסו להבין מדוע זה כך, הם פשוט קיבלו את המציאות כמובנת מאליה. אבל אולי זאת הייתה טעות מצדם, אולי היה עליהם לברר מדוע מזג האוויר תמיד שלו ונוח. אבל כולם חכמים בדיעבד, בעיקר כאשר החיים מתהפכים לחלוטין.
פנלופה רצה באחו, רעמתה מתבדרת ברוח. היא צהלה מאושר, דוהרת הכי מהר שרק יכלה. מחר היום הגדול- מחר היא תשתתף במרוץ. תשתתף ותנצח. כי אין שום אפשרות אחרת, אין סיכוי שהיא תפסיד. פנלופה לא מפסידה לאף אחת, בעיקר לא אחרי שהתאמנה כל כך הרבה זמן לקראת המרוץ. היא חייבת לנצח. היא חייבת לזכות במרוץ, לזכות בפרס הגדול והנחשק ביותר…
היא חייבת לזכות, יש כל כך הרבה המוטל על הכף.
פנלופה הגיעה אל המעבר המוכר ונכנסה אליו מבלי לחשוב על כך, בצורה כמעט אוטומטית. היא האטה, עוברת מריצה מהירה להליכה איטית. היא התבוננה בקירות המוכרים, מתפעלת מהציורים המוקפדים שעליהם. לא משנה כמה פעמים תבהה בהם, היא תמיד מרגישה צמרמורת. הציורים היו יפים כל כך. כשהייתה קטנה, נהגה לשהות במעבר שעות רבות, שרויה בבהייה מתמשכת בציורים.
כאשר פנלופה הגיעה אל הפיצול, היא נכנסה למערת האדם.
"ג'יין?" פנלופה קראה בהיסוס, מרגישה איך כל הווייתה משתנה. 
"פנלופה!" ג'יין חיכתה לה בדיוק במיקום שקבעו. שתי החברות חייכו, רצות וקופצות. הם התחבקו ארוכות לפני שג'יין לקחה צעד אחורה, "מה שלומך?"
"בסדר," פנלופה שיחקה בשיערה. הוא היה חלק וארוך וכמובן, סגול, בדיוק כמו עינייה. "מחר המרוץ," ציינה את המובן מאליו. הן החליפו מבטים רבי משמעות.
"את תנצחי," אמרה ג'יין, "את חייבת."
"אני יודעת," פנלופה חייכה חיוך לחוץ ואז, כדי לנער זאת מעליה, שאלה, "מה עם ההורים שלך?"
"יהיו בסדר," קולה של ג'יין רעד מעט. היא לא האמינה למילים שיצאו מפיה. "אני פשוט… פנלופה," היא הסתכלה לחברתה הטובה ישר בעיניים, "פני, את חייבת לנצח מחר!"
פנלופה הנהנה מהר מבלי לומר מילה. אחרי כמה שניות ג'יין כחכחה בגרונה, "אני חייבת ללכת."
"אנחנו על הגבול," הזכירה לה פנלופה.
"ובכל זאת."
"טוב," פנלופה הבינה שמיותר להתווכח. "אני יכולה ללוות אותך?"
"כל עוד לא מדובר בעבירה על החוק," ג'יין שיחקה בקצוות שיערה השחור. "לא תוכלי לעזור לנו אם תיעצרי בעצמך."
"מותר לצאת מהעמק!" פנלופה לא הבינה שהתפרצה עד שהבחינה כי ג'יין נרתעה לאחור. "סליחה."
"אבל אנחנו בגלות פני, זה מסוכן," ג'יין נשמעה מודאגת. "אני מפחדת שיתפסו אותך ואז…"
"מה?"
"ואז…" ג'יין בקושי הצליחה לבטא החוצה את המילים. "ואז יאשימו אותך בבגידה."
שתי החברות השפילו מבטן, ג'יין אף עצמה את עינייה בחוזקה וחיבקה עצמה.
"ג'יין," פנלופה דיברה, "אני אהיה בסדר. הם לא יצליחו לתפוס אותי גם אם ינסו."
ג'יין הרימה את ראשה במהירות, "יש פה מישהו!"
"מה?" פנלופה הרגישה איך ליבה מתחיל לפעום במהירות.
"לכי מפה, עכשיו!" היה כל שג'יין אמרה לפני שהסתובבה וברחה לכיוון היציאה, כל הדרך לצד בני האדם. פנלופה בלעה את רוקה ושינתה צורתה חזרה לחדת קרן שחורה. הקרן שלה הייתה בצבע לבנדר ורעמתה הייתה בגווני סגול בהיר. היא התחילה לדהור לכיוון אחת המערות הקטנות, נזהרת שלא להיתקל באותה דמות מסתורית שג'יין זיהתה. כאשר הגיעה למערת הפיות יצאה ממנה החוצה, מחליטה לחכות שם לפחות שעה על מנת לא למשוך תשומת לב מיותרת אליה. ביקור קטן ותמים באזור הפיות היה שגרתי ולא חשוד בכלל. היא הלכה לכיוון הנחל, משתוקקת ללגום מעט מים.
בעודה שותה לאיטה, שמעה לפתע קול מוכר. היא הרימה את ראשה לאט וראתה אותו בצד השני של הנחל. היא הרגישה איך כל האוויר יוצא מריאותיה. לרגע חשבה שהיא הוזה, אבל מאחר ודמותו המשיכה לבהות בה גם אחרי שניערה את ראשה במהירות ואף דחפה אותו לתוך המים, הבינה שהוא אכן שם.
"היי פני," הוא דיבר.
" 'היי פני'?" שמעה עצמה עונה לו. "נעלמת לחודש וכל מה שיש לך להגיד זה 'היי'?!"
עד אותו רגע, כל פעם שחשבה עליו הייתה בטוחה שהיא מתגעגעת. עכשיו הבינה שהיא בעצם כועסת. רותחת מזעם אפילו.
"פני," ברנדון הביט לצדדים בחשש, "בבקשה בואי איתי."
היא לא ידעה איך להגיב.
"פני," הוא ממש התחנן, "אני אסביר לך הכול, רק תבואי איתי. עכשיו."
רגליה כאילו נעו מעצמן. היא מצאה עצמה עוקבת אחריו לתוך יער הפיות, ישר לחלק החשוך והנטוש.
"ברנדון?" שאלה בחשש בעודם מתקדמים בצללים.
"אני מבוקש מספר אחת בעמק," אמר מבלי להסתובב אליה, "אני לא יכול ללכת ברחוב הראשי, נכון?"
היא נאנחה ומיהרה לעמוד לצידו, "אולי באמת נדבר על העובדה שהפכת לפושע? ועוד אחד שנמלט מהחוק!"
"פני…-"
"מה חשבת לעצמך?" קטעה אותו. "ברנדון, יש לך מושג בכלל מה עבר עלינו בחודש האחרון?"
"פני…-" ניסה שוב, אך היא קטעה אותו בשנית.
"קודם אתה מתנהג מוזר כמה חודשים, פריצות, סודות… בגידות…"
"אני לא בוגד!" התעקש. הם נעצרו והביטו אחד לשנייה בעיניים. "אני לא בוגד."
"אתה אשם בבגידה," השפילה מבטה.
"אני חף מפשע," אמר. "לעומתי, צ'ילי דווקא…-"
"די!" קטעה אותו בפעם השלישית. "אתה מטיח אשמות שווא במלך, זאת בגידה!"
"לא מדובר באשמות שווא," התעקש, "אני לא ממציא!"
"ברנדון!"
"פנלופה!"
שניהם נשפו בכעס, לא מנתקים את מבטם, לא ממצמצים. ברנדון צמצם את עיניו קלות, כאילו מאתגר את פנלופה לעשות כמוהו. והיא אכן מיהרה לצמצם את עיניה אחריו. הוא נאנח בקול מצחיק ושינה צורתו לנער. פנלופה, שעדיין לא הבינה מה קורה, מיהרה לשנות צורה גם כן. היא הביטה בשיערו החום שהיה כהה יותר מפרוותו.
"ברנדון," היא חיבקה אותו. "מה קרה לך?"
"פני," הוא הרחיק אותה וניתק את המגע, "אתם חייבים לברוח."
"מה?" היא הרגישה כאילו היא בתוך חלום מוזר וחסר כל משמעות. היא חיכתה להתעורר ולגלות שכל החודש האחרון לא באמת קרה.
"פני, אני גיליתי דברים," נראה היה שבכוונתו להסביר לה סוף כל סוף את האמת.
"מה גילית?" שילבה את ידיה.
"את האמת על המרוץ," ענה, מרוויח מבט לא משוכנע במיוחד מצידה של פנלופה.
"אוקיי," החליטה לתת לו הזדמנות, "באיזה אמת מדובר?"
"הכול שקר," הוא נאנח. "ניצחון במרוץ זה התאבדות."
"סליחה?!" היא לא האמינה שאי פעם תשמע שטויות שכאלה.
"פני, אני יודע שלנצח במרוץ זה החלום שלך, אבל אסור שזה יקרה," אמר. "לעולם!"
"תקשיב לי ותקשיב לי טוב," היא איבדה סבלנות. "הניצחון הוא כבר לא סתם חלום, הוא הכרח. ומחר זה יקרה."
"מה?!" הוא היה מזועזע.
"מה ששמעת," היא הרגישה שמיצתה את השיחה. "בגלל שברחת המשפחה שלך הוגלתה."
"כן, אני יודע," אמר, קולו היה מהיר ודחוף, "אבל את חייבת…-"
"לנצח?" לקטוע אותו היה תחביב ישן שלה, אבל כבר התחיל להימאס לשניהם מכך עכשיו. "כן ברנדון, אני חייבת לקבל את המשאלה הזאת מחר. אני לא יודעת אם אצליח להשיג חנינה בשבילך, אבל אחותך וההורים שלך לא אשמים." 
"את תבקשי חנינה בשבילם?" חיוך קטן הגיח בקצה פיו.
"יש לי ברירה?" לחשה.
שניהם שתקו, המתח מסביבם היה יותר מדי משיכלו לשאת. דממת מוות אפפה אותם, כמו שמצופה מהחלק הזה ביער. השקט היה מפחיד. פנלופה נזכרה בפעם ההיא, לפני שנים, כשהיא וג'יין הלכו לאיבוד ביער. ברנדון היה זה שמצא אותן בסופו של דבר.
"פני?" הוא קטע את הדממה. "אסור לך להשתתף במרוץ מחר."
"למה?" היא לא הביטה בו, אלא בהתה באדמה ליד רגליה.
"כי…" הוא חשב מאיפה להתחיל. "זוכרת את ריד?"
"לא, מה פתאום," היא הייתה צינית. "למה שאני אזכור אותו? זה לא כאילו ש… ש…" אבל היא לא ידעה באמת מה להגיד. "כן, אני זוכרת."
"פנלופה, הוא לא התאבד," ברנדון החליט לחשוף את האמת בבום ללא ריכוך, "הוא חוסל."
היא הרימה מבטה בפליאה, אבל לפני שהספיקה לדבר הוא המשיך, "שאלת את עצמך פעם למה מזג האוויר תמיד נעים?"
"מה?" היא ניסתה לעכל את מה שאמר על ריד לפני שנייה.
"צ'ילי משתף פעולה עם כוחות אפלים," אמר. "המלוכה עושה את זה כבר דורות אחורה. ככה התחיל המרוץ."
"כוחות אפלים?" פנלופה הרגישה כאילו אסון פרטי מרחף מעליה.
"צ'ילי מוכר את המנצח לכוחות האפלים, בתמורה הם שומרים על 'איזון מושלם' בעמק," הוא תפס את ידה ומשך אותה אחריו. "ריד הבין את זה, או לפחות חלק, לפני שחוסל."
פנלופה התחילה להאמין, "צ'ילי חיסל את ריד כי הוא גילה את האמת?"
"בדיוק."
"ואיך אתה גילית?" שאלה. הוא סובב את ראשה אליה ואז הפנה את מבטו חזרה לדרך, לא עונה. הם המשיכו ללכת בשקט עד שהגיעו לקצה היער.
"האלון העתיק," אמרה ביראה כאשר הגיעו.
"כאן התחבאתי כל הזמן הזה," הודה. "העץ קרוב לאזור הפיות, ומערת הפיות הכי קרובה למערת האדם."
"אתה ידעת שהמשפחה שלך שם?" שאלה למרות שהבינה לבד את התשובה.
"כן," חייך. "לא היה לי אומץ ללכת להשגיח בעצמי, אז שלחתי מרגלים קטנים שיעזרו לי. אחד מהם תפס אותך מדברת עם ג'יין ואמר לי, ככה ידעתי למצוא אותך בנחל."
אז ג'יין שמעה בעצם את המרגל של ברנדון. היא נאנחה בהקלה, מבינה שעד אותו רגע היה בה חלק שפחד שריגלו אחריה. אמנם אכן היה מדובר במרגל, אבל לא אחד שילשין עליה למלך.
"בואי," הוא הוביל אותה דרך העץ. פנלופה תמיד חלמה לבקר בממלכת האלפים, אך דבר מסוג זה היה מחוץ לחוק בעמק. הסיבה היחידה שהעץ נשאר עומד, הייתה הקסם שאפף אותו ושמר עליו.
"ברוכה הבאה לממלכת האלפים," אמר כאשר הגיעו לצד השני של שער המעבר.
"וואו," היא התבוננה לכל הצדדים, חוקרת. המקום היה מהמם. הרים באופק, פרחים ועצים מסביבה. היא שמעה ציוץ ציפורים ונהר זורם אי שם. בעודה סוקרת, הבחינה בכמה מבנים.
"זה הכפר בו גרתי בחודש האחרון," אמר כאשר ראה שהבחינה במבנים. "בואי," והוא הוביל אותה לשם.
"אז אתה שיתפת פעולה עם האלפים?" שאלה כאשר הגיעו לשביל בו מתחיל הכפר.
"כן," אמר. "הם עזרו לי, השגיחו על ג'יין וההורים שלי, והם גם סיפרו לי את האמת."
"ברנדון!" אלף גבוה התקרב אליהם. "ברכות פנלופה," הוא חייך אליה, "שמעתי רבות אודותיך."
"כל האלפים מדברים ככה?" לחשה לברנדון.
"לא," האלף ענה, מסגיר את העובדה ששמע אותה, "רק אני."
פנלופה הסמיקה ושיחקה בשיערה הסגול. "סליחה."
"אין בעיה," אמר ברכות, "אנוכי לא נוטר טינה על זוטות שכאלה."
"עכשיו הוא סתם מציק," ברנדון צבט אל האלף בכתף, לא חזק מדי אלא רק לשם המסר. שני הבחורים התחילו לנוע ופנלופה עקבה אחריהם בדממה. הם הגיעו לבקתה קטנה ונכנסו. היה מדובר בחלל די קטן ועגול, כמה מזרנים פזורים על הרצפה וזהו. לא היו רהיטים בחדר. פנלופה קיוותה שאיש לא גר שם, כי אם כן זה פשוט עצוב.
"שבי," שמעה את האלף והבינה ששניהם התמקמו על המזרונים. היא מיהרה להצטרף אליהם לפני שהמשיך.
"קוראים לי פין ואני אסביר לך הכול," אמר ואז פנה לברנדון, "מה היא יודעת?"
"תתחיל מהתחלה," אמר.
"לפני אלפי שנים היה אלף סורר בשם ניי. הוא תמיד שאף לכוח ושליטה. הוא למד את תורת הכשפים עד שהיה למאסטר רב עוצמה," פנלופה הרגישה שהיא נשאבת לתוך הסיפור. משהו התערבל בתוך ראשה והיא הבינה שהיא באמת נשאבת לתוך הסיפור של פין. היא מצאה עצמה ביער הפיות, המקום נראה כמו החלק החשוך, רק שמח יותר. חי יותר. אלף עמד שם, מבצע מעשי כשפים. פנלופה הבינה שפין השתמש בקסם מיוחד שיגרור אותה לתוך הסיפור ולכן ידעה, מבלי להיות בעלת ידע בנושא, שהאלף הוא ניי ושהוא מעיר רוחות אפלות. צללים הופיעו וניי ספג אותם לתוכו, מתאחד עם אותם כוחות. הוא זכה בכוח אדיר וחיי נצח ברגע שביצע את הפעולה. באותו רגע, עיניו של ניי בהקו בצבע אדום חזק וכל העצים נראו כאילו נשאבה מהן האנרגיה. החלק החשוך והנטוש היה סתם פינה ביער פעם, זה היה ניי ששאב ממנו את החיים. בגלל אותו כוח אפל החלק הזה תמיד מפחיד ושקט.
אבל אנרגיית היער לא הספיקה לניי והוא החליט להיכנס למערה, יש כוח אחד שהוא האנרגיה הטובה ביותר עבורו- אנרגיית חד קרן. הוא הגיע לעמק בשעת סופה נוראית. פנלופה נדהמה, היא מעודה לא ראתה מזג אוויר שאינו מושלם בעמק. ניי הגיע אל המלך והציע לו עסקה. בטנה של פנלופה התהפכה, היא הרגישה שהיא עומדת להקיא. היא עצמה את עינייה בחוזקה וכאשר פתחה אותן היא הייתה שוב בבקתה, ישובה מול ברנדון ופין.
"הבנת עכשיו למה אסור לך להשתתף במרוץ מחר?" ברנדון שאל, מתקרב אליה ומחבק אותה מהצד, מודע עד כאב לתחושה הנוראית שכרוכה בהישאבות לסיפור. פנלופה לא דיברה, רק הנהנה ונשמה עמוק.
פין כחכח בגרונו, מושך את תשומת ליבם. "המרוץ," אמר, "חייב להיעצר."
"אתה רוצה להגיד לי," פנלופה נתנה למידע החדש לחלחל פנימה, "שהמלך מוכר את נשמתו של המנצח לניי? שכל השנים האלה העמק שלנו מושלם, כאילו מושלם, בגלל ניי?"
"כן," זה היה ברנדון שענה. "המנצח תמיד צעיר מספיק ובעל אנרגיית חדי קרן טהורה. אם הוא ניצח, הוא הכי מהיר, הכי אנרגטי."
"זה נוראי," היא כיסתה את פניה.
"יש טקס," עכשיו היה תורו של פין. "על המנצח ללגום מין הגביע הקסום בסעודת הניצחון שלו."
פנלופה הביטה בו והוא המשיך, "כאשר המנצח פועל כך, זה חותם את קשרו הנצחי אל ניי."
"ניי לא מטומטם," ברנדון אמר. "המנצחים לא מתמוטטים בבום, אחרת היו חושדים מזמן. אבל תשימי לב מה קורה עם המנצחים בעתיד, תחשבי על זה."
פנלופה אימצה את ראשה וגלגלה את זהות המנצחים מן השנים האחרונות. ניצחון, קבלת משאלה מהמלך וסעודה, ממשיכים לנהל חיים רגילים… לא, לא כולם. ריד התאבד, בעצם חוסל. והייתה עוד אחת לפני כמה שנים, היא השתגעה ונעלמה, הייתה אחת שעזבה… פנלופה הבינה שמשהו חשוד קורה כאן.
"אין דפוס לגמרי קבוע, כדי שיהיה קשה לגלות את האמת," ברנדון אמר לה כאשר הבין שקלטה. "אבל תחשבי על זה, רובם משתגעים, כמו ניסיונות התאבדות או היעלמות. יש מי שנשאר אבל מסתגר, הרבה מהם לא מתחתנים ומי שכן…"
"לא יותר מילד אחד במקרה הטוב," אמרה. "הם לא שחצנים כי ניצחו במרוץ," הבינה, "הם השתגעו כי נשמתם נמכרה."
פנלופה נהגה לומר שיום יבוא והיא תנצח במרוץ, אבל היא בכל זאת תקים משפחה למופת ותמשיך להיראות בחוץ, היא לא תתנשא מעל כולם ותחשוב שהיא הכי שווה רק כי ניצחה. אבל הם לא היו שחצנים, לא הייתה להם ברירה. כל אחד בשלב אחר בחיים, בדרך קצת שונה, לאט, לאט… הם פשוט מתו מבפנים.
"אנרגיה צעירה," אמר פין, "היא החזקה והטובה ביותר. לכן המרוץ פתוח לכל מי שמלאו לו שמונה עשר אביבים עד עשרים ואחד."
"אני לא מאמינה," היא לא ידעה אפילו כיצד לתאר את התחושה שאפפה אותה.
"תישארי כאן," ביקש ברנדון. "אל תחזרי, ובטח שאל תשתתפי במרוץ."
"אבל מה עם המשפחה שלך?" שאלה. "אני חייבת להציל אותם!"
"הם בגלות," אמר, "מנודים. למלך לא אכפת מהם בכל מקרה."
"סבור אנוכי," ברנדון ופנלופה מיהרו להביט בפין, "כי צ'ילי הגלה אותם על מנת למשוך אותך, נערי."
"אני יודע," אמר ואז פנה אל פנלופה, "זאת הסיבה שלא בדקתי מה שלומם בעצמי. ידעתי שצ'ילי רק מחכה לתפוס אותי."
"למה פרצת לארמון?" דרשה לדעת. "למה סיכנת את עצמך ככה?"
"בשלב הזה כבר הכרתי את פין," הודה. "הגעתי לממלכת האלפים כחודשיים לפני הפריצה. הם סיפרו לי את האמת והוכיחו לי שריד לא התחרפן והתאבד."
"סבור אנוכי כי החבר שלכם גילה את האמת," אמר האלף.
"בדיוק," אמר ברנדון. "ריד גילה משהו ולכן חיסלו אותו."
"אוקיי," פנלופה עדיין ניסתה לעכל את כל הסיפור, "אני מבינה."
"המשפחה שלי עדיין בסכנה," אמר ברנדון. "אני פרצתי לארמון כדי למצוא את ניי, או כל דבר אחר שיעזור לחסל אותו."
"ניי בארמון?" שאלה.
"אנחנו מאמינים כך," אישר פין. "אך איני יכול לתת תשובה וודאית."
"כך או כך," דיבר ברנדון, "פין אמר שאם נשיג את הגיע ממנו שותה המנצח, זה יעזור לחסל אותו."
פנלופה הנהנה, מרגישה כאילו היא צופה מהצד באירוע מהיר מדי. כאילו היא רואה תאונה נוראית מתקרבת אליה והיא צורחת לכולם להיזהר, אך שום קול לא נשמע.
"הגביע הוא הקשר לניי," הסביר ברנדון. "הוא עשוי מרוע טהור, אז בלתי אפשרי להשמיד אותו בדרכים הרגילות אבל, זה לא בלתי אפשרי לגמרי."
"השמדת הגביע תהיה, כמובן," פין החליט לסגור את הקצה האחרון עבור פנלופה, "השמדת ניי עצמו."
"לכן אנחנו מאמינים שניי נמצא בארמון," אמר ברנדון. "קשה לי להאמין שהוא ישאיר את הגביע שם ללא השגחה."
"אוקיי, אז זה די ברור," אמרה לפתע, מפתיעה את שני הבחורים ואף את עצמה.
"מה ברור?" ברנדון כיווץ את גבותיו.
היא הביטה לו ישר בעיניים כשדיברה, "עכשיו אני באמת חייבת לנצח במרוץ הזה."
"מה?!" נזעקו שני הבחורים.
"פני, לא," ברנדון תפס את ראשה. "את תמותי."
"אני לא אשתה מהגביע," הבטיחה.
"אז יותר גרוע," אמר, "הם יחסלו אותך כמו שחיסלו את ריד!"
"אז איך עוד אפשר להשיג את הגביע?" שאלה.
פין השמיע קול קטן ומשך את תשומת ליבם.
"יש לך רעיון?" שאל ברנדון בתקווה.
"אכן כן," ענה בחיוך, התוכנית עוד נרקמת במוחו. "והוא מתחיל בניצחון של פנלופה במרוץ."
ברנדון בהה בו בהלם, לא יודע מה להגיד. פנלופה מצידה רק חייכה ואמרה, "אני מקשיבה." 

בוקר המרוץ הגיע, כל המתמודדים המיועדים היו לחוצים, מרוגשים, אבל הלחוצה מכולם הייתה כמובן- פנלופה.
היא כבר הסתובבה סביב זירת המרוץ, מריצה בראשה את התוכנית, מודעת להשלכות שיהיו אם ייכשלו. היא ידעה שהיא חייבת לנצח היום, יותר מדי מוטל על הכף. עד אתמול חשבה שהתרחיש הכי גרוע יהיה גירוש סופי ומוחלט של חברתה הטובה אל עולם בני האדם, אבל עכשיו היא יודעת שהניצחון חשוב יותר מהכול. אחרי שיצאה מממלכת הפיות, משאירה את ברנדון מאחור, היא מיהרה אל ג'יין. חברתה לא ידעה איך להתחיל לעכל את הסיפור, אבל לא הייתה ברירה, התוכנית תצא לפועל היום בין אם ירצו ובין אם לא. הם אפילו הכינו תוכנית ב' ליתר בדיוק, אבל קיוו נואשות שלא יהיה בה כל צורך.
כאשר נפרדה מג'יין, שתי הבנות הבטיחו אחת לשנייה ששחרור העמק מניי חשוב יותר מהכול, גם אם השחרור יגבה מחיר גבוה. ג'יין ביקשה ממנה לבחור בעמק, גם אם זה יבוא על חשבונה. פנלופה נשבעה לחברה שכך תעשה, מוכנה לשלם גם בחייה שלה עצמה כדי לשחרר את האחרים, בשביל לנקום על סבלם של המנצחים.
פין הסביר לה שאם יצליחו להביס את ניי, המתים עדיין יישארו מתים, אבל החיים יגאלו. וזה אומר שכל מנצח ומנצחת שעדיין בחיים יקבלו את נשמתם חזרה. פנלופה האמינה שזה אכן חשוב יותר מאשר חייה שלה, של ג'יין, ברנדון והוריהם. הם פשוט חייבים להצליח!
כדי לוודא שלא יהיו הפתעות בלתי צפויות, ג'יין דאגה להרחיק את הוריה הכי רחוק שיש. למרות שהניחו שיש אחריהם מעקב, שאם צ'ילי ירצה למצוא אותם יצליח, שאולי ברגעים אלו ממש שומרים מאתרים אותם בכל מקרה. הם היו חייבים להיות זהירים, ואם יצליחו להשיג את הגביע וצ'ילי ישתמש בג'יין והוריה כקלף מיקוח…
פנלופה מיהרה לנער את ראשה, לא רוצה לחשוב על זה. היא אמנם הבטיחה שלא תיכנע, שאם תצטרך לוותר עליהם לטובת הגביע כך תעשה, אבל זה לא יהיה קל.
"פנלופה?" שמעה קול קטן. היא הסתובבה וראתה פרפר ורוד מרחף לידה.
"אתה בטוח שזה יעבוד פין?" לחשה, מפחדת שמישהו מאזין. אבל פין לא הגיב ולכן המשיכה, "אתה בטוח שלא יעלו עליך?"
"אין זו פעם ראשונה שאני משתמש בתכסיסי שינוי שורה," הרגיע אותה. "כבר ביקרתי בעמק פעמים מספר בעבר."
"אתה חייב להפסיק לדבר ככה," אמרה בגיחוך קל.
"אין ברצוני," היה כל שהשיב לפני שהתעופף משם. פנלופה ידעה שכך עדיף, שלא יקשרו בניהם. גם אם הוא נראה כמו פרפר ולא אלף. המחשבה על כך שהם מסכנים הכול הפחידה אותה עד מוות, ומה שהכי הפחיד הייתה העובדה שהיא עלולה למות היום. היא ניסתה לרוקן את מוחה, אך מחשבותיה נדדו אל ג'יין והוריה שכרגע מתרחקים ככל האפשר ואז אל ברנדון, שנשאר בממלכת האלפים. היא עצמה עיניה ויכלה לשמוע את קולו. היא חשבה על שיחתם בערב הקודם, כאשר ליווה אותה אל האלון העתיק.
"מאז מה שקרה לריד אני חוקר," אמר לה. "מאז גילוי האמת אני מחפש דרך להביס את ניי."
"אני יודעת," אמרה לו, "ואנחנו נצליח."
"רק תבטיחי לי דבר אחד," ביקש. "משם את יוצאת בחיים. ביחד עם הנשמה שלך."
"מבטיחה."
המילה הזאת הדהדה בראשה.
"מבטיחה."
היא הבטיחה. זו הייתה המילה האחרונה שאמרה לו. אם ייכשלו, אולי הדבר האחרון שתאמר לו אי פעם.
היא ידעה שאינה מרוכזת מספיק, שלא ישנה מספיק, שהיא מפוחדת מדי. היא לא הייתה בטוחה שתצליח לנצח במרוץ. אבל לא הייתה ברירה. היא מהירה, תמיד הייתה ותמיד תהיה. ואם יש רגע להשתמש במהירות שלה, זה היה היום. עניין של חיים ומוות.
מנגינה נעימה הושמעה ברחבי העמק- זה היה הסימן לתחילת המרוץ! על כל המתחרים להגיע לזירה במהירות המרבית, ההזנקה בעוד עשר דקות. אתגר זה עצמו הוא חלק מהמרוץ. יום המרוץ ידוע מראש, אך לא השעה, אף פעם לא השעה. מרגע הישמע המנגינה, על המתמודדים להגיע אל נקודת ההזנקה תוך עשר דקות- מי שלא מספיק, נפסל.
לכן היא נשארה ליד הזירה, מפחדת להיפסל על ההתחלה.
כאשר הגיעה אל נקודת הזינוק וגילתה שהיא הראשונה, הוקל לה מאוד. לא עבר יותר מדי זמן עד שהאחרים הצטרפו והמרוץ התחיל. פנלופה רצה, לא מביטה לאחור. היא זכרה שבשנה שעברה הייתה מתמודדת שהובילה לאורך כל המרוץ, אבל מבט קטן אחורה עיכב אותה. ריד ניצח.
מחשבותיה נדדו אל ריד המסכן. אם קינמון לא הייתה מביטה לאחור אולי הייתה מנצחת וריד היה בסדר עכשיו. מצד שני, זה אומר שקינמון הייתה עכשיו מתה מבפנים. פנלופה נדדה למחשבות הללו, על הסבל, הקושי, המוות.
היא ראתה דמות לפניה והבינה שהאטה. המחשבות הציפו אותה יותר מדי. היא הייתה חייבת למהר ולחזור להוביל. אם ייכשלו, זה יהיה אסון. כבר חודש שהיא אומרת לעצמה שהיא חייבת לנצח במרוץ הזה, אבל פתאום יש משמעות גדולה יותר לניצחון. פתאום איחלה לכך שחנינה הייתה הדבר היחיד שיש לדאוג ממנו.
הזמן עבר ופנלופה איחלה להגיע לסיום המיוחל. היא הייתה המובילה, אבל ריי היה רק מטרים ספורים אחריה, ודוקי כבר עקפה אותה פעמיים עד כה. היא כל כך רצתה להביט אחורה, רק לשנייה, להעריך את המצב. אבל היא ידעה שזה רעיון גרוע. זה יכול לעלות לה בניצחון, והיא לא יכולה להרשות את זה לעצמה. היא ראתה את הסרט האדום קשור לעץ כמה מטרים קדימה, והרגישה הקלה. ברגע שתעבור את העץ, היא תהיה רשמית בשליש האחרון של המסלול. היא כמעט סיימה. היא יכולה לנצח!
היא עכשיו בשליש האחרון, זה הזמן לתת את כל כולה. זה עכשיו או לעולם לא. היא רצה, מגדילה את הפער בינה לבין ריי. רגליה כאבו, ראשה פעם בכאב אף הוא, והיא בעיקר הייתה עייפה. אבל למרות הקושי, היא לא וויתרה.
"פנלופה… תמיד… מנצחת…" מלמלה לעצמה. "פנלופה… לא… מפסידה…"
השליש האחרון נמתח ונמתח. למרות שידעה שכל חלק הוא בדיוק באותו האורך, שלושה שלישים שווים, הוא הרגיש הארוך מכולם. אבל כאשר ראתה את הפרפר הוורוד מסתתר ליד קו הסיום, בדיור איפה שקבעו, ידעה שהיא כמעט שם. ריי כבר כמה דקות לא נשף בעורפה, היא ידעה שהניצחון שלה. זה בדוק.
ואכן, היא כמעט ולא האמינה כאשר עברה את קו הסיום. בשנייה שעשתה זאת, תחושה מוזרה הציפה אותה, היא הרגישה כיצד היא נתלשת החוצה, כל הווייתה רועדת. כאשר הכול התייצב, מצאה עצמה על הקרקע, נמוכה. היא ניסתה לנפנף בכנפיה החדשות, אך כלום לא קרה. פין הזהיר אותה שזה עלול לקחת זמן. לאחר כמה ניסיונות הצליחה. היא המריאה והתחילה לנוע לכיוון ממלכת האלפים.
כאשר הגיעה אל עץ האלון, הרגישה איך היא נתלשת שוב. כאשר סיימה להסתחרר בתוך עצמה, הייתה מוטלת על הרצפה. היא הביטה מסביבה והבינה שהצליחו במשימתם- פין, בדמותה של פנלופה, קיבל את הגביע בסעודת הניצחון כדי לשתות ממנו. כאשר הגביע היה בידיו, הוא החזיר עצמו לגופו שלו, אשר פנלופה הבריחה לאלון העתיק, ובכך פנלופה חזרה לגופה שלה שהיה בארמון. הגביע, אשר היה אצל פין, נשאר אצל פין.
פנלופה הרימה את ראשה וראתה את המלך רותח מזעם. הוא הבין שמשהו רע קורה ברגע שהמנצחת שלו נזרקה על הרצפה בפתאומיות, ללא הגביע בידה.
"איפה הוא?!" צעק עליה.
"אתה יכול להרוג אותי צ'ילי," אמרה, יודעת שעליה למשוך מספיק זמן. "זה לא משנה."
פין בטח כבר בממלכת האלפים, נפגש עם ברנדון אשר דאג להכין את כל מה שצריך להשמדת הגביע. הם ידעו שברגע שיגיעו לנקודה זו בתוכנית, לא יהיה איך לחלץ את פנלופה מהארמון. אבל הם לקחו את הסיכון בכל מקרה.
"אל תדאגו לי," אמרה להם, "אל תחשבו עליי. אני אסתדר."
היא לא ידעה אם תצליח לצאת משם, אבל ידעה שעליה למשוך את הזמן עד שהגביע יושמד.
"ילדה," צ'ילי דיבר כאחוז טירוף, "את לא יודעת עם מי את מתעסקת."
"אני דווקא כן," היא קפצה על רגליה והתחילה לרוץ. היא שינתה צורה לחדת קרן, יודעת שכך היא מהירה יותר. היא הצליחה להגיע עד שער הארמון, אבל אז דמות אפלה הופיעה מולה.
"ניי," אמרה, נותנת לעצמה להתנשף.
"שלום לך," אמר ברשעות. "אני אעשה איתך עסק."
"לעולם לא!"
"את תחזירי לי את הגביע ובתמורה," התעלם מדבריה לגמרי, "אני לא אפגע בהם," חלון קסום נוצר באוויר ודרכו היא ראתה את ג'יין והוריה, מוחזקים על ידי שומרי הארמון.
"ידעתי שיהיה שימושי לשלוח שומרים לעולם בני האדם," שיתף אותה ניי. "ברגע שהם תחילו להתרחק היה ברור שמשהו חשוד כאן. אם הם בורחים, זה בטח קשור לברנדון…"
"לא," פלטה. ניי נקש באצבעותיו והיא הפכה לדמות אדם. "איך עשית את זה?"
"אני קוסם רב עוצמה, ילדה," אמר בזלזול, "את חושבת שאת מאיימת עליי?"
"אני לא יכולה לעזור לך," אמרה. "הגביע לא אצלי בכל מקרה."
"חבל," הוא נקש באצבעותיו והפעם ג'יין והוריה הופיעו שם, קשורים בחבלים, מרחפים מעליה.
"ג'יין," פנלופה פלטה בלחץ.
ניי חייך בסיפוק ושלח את ידו מעלה, גורם בכך לשלושה לרחף גבוה יותר ויותר.
"נפילה מגובה כזה," אמר, "היא מוות בטוח."
פנלופה ידעה שהוא צודק.
"הגביע לא אצלי," התחילה לבכות. "אני מתחננת, תשחרר אותם!"
"טיפשה!" כל תנועה שלו הזיזה את שלושת החטופים באוויר, מטלטלת אותם. "תגלי לי איפה הוא!"
"אני לא יודעת," בכתה.
"שקרנית!"
"לא!" התחננה. "אני באמת לא יודעת… אני לא יודעת איפה בדיוק הוא נמצא."
זה לא היה ממש שקר. היא הסיקה שפין לקח את הגביע לממלכת האלפים, אבל לא ידעה איפה בדיוק הוא וברנדון משמידים אותו. זה היה אמצעי הבטחה, למקרה שניי יצליח להשתלט עליה.
"אין בעיה," פנלופה הרגישה קור חודר לגופה, קור שלא הרגישה מעולם. "ניסיתי בדרך הנחמדה אבל… אם ככה את רוצה את זה," עיניו נצצו באדום, "ככה תקבלי את זה."
פנלופה הרגישה שגופה זז מעצמו. היא וניי נעו במהירות עצומה, היא בקושי מצמצה וכבר היו ליד האלון העתיק.
פנלופה הביטה בניי, נראה היה שהוא מחוויר מאימה. "לא…"
היא ניסתה לחייך בניצחון, אבל גופה סרב להקשיב לה.
"אחרייך," אמר. הם שוב נעו במהירות קסומה. פנלופה ידעה שהם נכנסים לתוך הממלכה, שהם עוברים בשדה הפרחים שליד עץ האלון התואם ששם, דרך הכפר של פין… כאשר נעצרו, הם היו במקום שלא ראתה מעולם.
מערה גדולה ורחבה, גבישים לבנים נוצצים תלויים על הקירות.
ליד אחד הקירות, הייתה קדרה ענקית שהעלתה עשן ירוק וסמיך. ליד הקדרה עמדו פין וברנדון. הגביע היה בידו של פין.
שני הבחורים הביטו בניי ופנלופה.
"מצטערת," אמרה, מרגישה שהשליטה על גופה חוזרת אליה.
"אני אקח את הגביע שלי בחזרה," ניי התקרב אליהם, "תודה."
ניי כבר היה קרוב לפין, אבל אז פנלופה הרגישה את תחושת התלישה. ניי עמד ממש מולה, בעוד היא ראתה את גופה, הגביע בידה, בורח משם. פין שוב החליף בניהם.
"איפה?" ניי תפס בידיה. הוא הסתובב וגילה שהנערה לא שם. "איך? איך עשית את זה?"
"אני אלף רב עוצמה," הקניטה אותו, "אתה חושב שאתה מאיים עליי?"
"אתם!" ניי רתח מזעם. ואז, הוא עשה את טעות חייו. במקום להישאר ליד הקדרה, או לפחות לנסות לחבל בשיקוי, הוא הסתובב והחל לרוץ החוצה.
"מה עכשיו?" שאלה.
"פנלופה?" ברנדון ווידא והיא הנהנה. "נמשיך את השיקוי."
"מה זה המקום הזה?" שאלה בעודה עוקבת אחר הוראותיו של ברנדון. לא היה זה מזל שפין השאיר להם הוראות כתובות, כי אם תוכנית בנויה היטב.
"במערה הזאת ניי נולד, לכן חייב להכין כאן את השיקוי," הסביר. "אחר כך, צריך לטבול את הגביע בשיקוי ולתת למישהו לשתות ממנו. במקום למכור את נשמתו זה יציל את כולם."
"ויהרוג את ניי."
"בינגו," חייך אליה. "ועכשיו חייב להמשיך, אנחנו על זמנים קצרים."
"מה הכוונה?" המשיכה לפעול לפי ההוראות.
"תוכנית מגירה," הסביר. "הכול ספור ומדוד. פין מעסיק אותו שם בחוץ בדיוק עד שנסיים להכין את השיקוי."
"ואם ניי יתפוס אותו?" שאלה בחשש.
"אז הוא יחליף בניכם מוקדם יותר בלית ברירה ותצטרכי לברוח או משהו, לא יודע," היה ברור שאינו רוצה לחשוב על אפשרות שכזו.
"כמה זמן נשאר?" שאלה.
"עשר דקות."
הדקות חלפו באיטיות מייסרת, כל רגע פחדו שתתרחש החלפה או שניי יחזור למערה. פנלופה ניסתה שלא לחשוב מה יקרה אחרי החילוף, מאחר וניי כנראה ידאג לחסל אותה. אלא אם הבנים יסיימו את לטפל בגביע בזמן. ובשביל שזה יקרה, הגביע חייב להגיע לכאן כשהשיקוי מוכן. היא התכוונה לשאול כמה זמן עבר, אבל אז הרגישה את התחושה המציקה שכבר הספיקה להתרגל אליה. כעת, עמדה מאחורי עץ, ליבה הולם בחוזקה. זה לא טוב, פין החליף בניהם מוקדם מדי. אבל למה? היא הצמידה את גבה לעץ, מחליקה למטה. לפני שהספיקה להתיישב, ניי הופיעה מולה.
עשן שחור הקיף אותו, הוא נראה שונה. היא בלעה את רוקה, מרגישה את הפחד אוחז בה.
"שוב הטריק הזה?" הוא נשמע רגוע באופן מאיים. "לא נמאס לכם?"
פנלופה ניסתה לחשוב, אבל מוחה היה ריק.
"אני פשוט אצטרך לחזור למערה," אמר בחוסר עניין.
היא קמה על רגליה וראתה אותו מניע את אצבעותיו בצורה מוזרה, כאילו שיחק עם האוויר. הוא פתח שער מעבר.
מבלי לחשוב פעמיים, היא קפצה על גבו בניסיון נואש וכושל להפיל אותו. אבל במקום זאת, מצאה עצמה זרוקה על האדמה, כל גופה כואב. היא ניסתה לקום, אך ללא הצלחה.
"אתם לא יכולים לנצח אותי," אמר.
"כבר ניצחנו," אמרה לו, מקווה למשוך זמן. הוא התקרב אליה, שולף חרב מהאוויר. "הגביע לא במערה."
"שקרנית!" ירק. "אני יודע מה הוראות הכנת השיקוי, זה חייב להיות במערה."
"טוב, אתה מוזמן לבזבז את הזמן שלך," אמרה לו. היא ראתה עווית קטנה בפניו ויודעת שזה עובד, היא מצליחה לערער אותו. אבל זה לא החזיק מעמד זמן רב. ניי הניף את החרב והתכוון לפגוע בה. היא כבר הרגישה שריטה צורבת על לחיה ואז…
היא פקחה את עינייה ולא ראתה דבר. ניי פשוט לא היה שם. היא קמה בזהירות על רגליה וצלעה אל השער שעוד היה פתוח. היא הספיקה לראות את הגביע נמס בידיו של פין, מבינה שהם הצליחו. היא חייכה, מנסה להתקדם, אבל אז הכול השחיר.

כאשר פנלופה פקחה את עינייה היא הייתה בבית החולים. ג'יין הייתה שם, רדומה על כיסא ליד מיטתה.
"בוקר טוב לך," שמעה קול מוכר.
"פין," חייכה אליו.
"משימתנו הושלמה," חייך אליה.
"אני…" היא ניסתה לחבר את הנקודות האחרונות שזכרה. "הגביע נמס ביד שלך!"
"אכן כן," התיישב לידה. "דאגנו להסדיר הכול. את גיבורה והנער חזר לביתו ללא כל אישום, גם כגיבור."
היא חייכה, "יופי." היא הביטה בו, מרגישה משהו שונה. "אתה… האנרגיה שלך קצת… אמממ…"
"שונה?" הציע והיא הנהנה. "לא סיפרתי לנער, אבל ארשה שתהיי שותפת סודי."
"בסדר."
"ברגע בו שתיתי מן הגביע, קיבלתי את כוחותיו של ניי," הודה. "אך הסירי כל דאגה מליבך, אני אעשה טובות עם הכוח!"
"אני בטוחה פין," היא חיבקה אותו. כאשר שחררה שאלה, "כמה זמן ישנתי?"
"שבעה ימים."
"שבוע?!" לא האמינה למשמע אוזניה.
"אכן, אך אל דאגה," הרגיע. "צ'ילי הודח מן התפקיד, המנצחים חשים בטוב ומשפחתו של הנער שבה הביתה."
"זה טוב לשמוע," חייכה. "אז הכול טוב. הכול מושלם."
"כמעט מושלם," הזכיר לה. "מזג האוויר שלכם לא יהיה כבעבר."
"נו טוב," אמרה. "אולי בחורף הקרוב יצא לי לבנות איש שלג. בעולם בני האדם עושים את זה הרבה, אתה יודע?"
"יודע אני," אמר. "אבל אינך צריכה לחכות."
"למה אתה מתכוון?" שאלה.
"אני יכול ללוות אותך כעת," הסביר וקם מהמיטה. "נבנה צורות בשלג. חלפו שנים רבות מאז היה פה שלג, אבל הוא שב במלוא תפארתו."
למשמע המילים פנלופה חייכה באושר ומיהרה לקום מהמיטה, יוצאת ישר אל השלג.
אמנם מזג האוויר בעמק לא היה מושלם יותר כפי שהיה בעבר, אבל עבור פנלופה החיים דווקא כן.