החזיר עטרה ליושנה

החץ בפירוש הורה שמאלה. כך נכתב באימייל התלונה הרביעי שקיבל יודה שמעוני, פקיד ראשי, רשות הטבע והגנים, ירושלים, נחזור אליך בהקדם. בפעם הראשונה, אלי, הפקיד הזוטר, לא טרח אפילו לקרוא עד הסוף לפני שזרק אותו לזבל. אנשים אוהבים להתלונן ולא צריך לעודד אותם, זו הייתה המנטרה של הבוס שלו. בפעם השניה הוא נאנח ובשלישית הוא קיבל על הראש משום שהוא נכשל להבחין בחתימתו של עורכת-דין נקדימון בתחתית האימייל. הוא טען להתרשלות ושבמקום טיול היסטורי בקברים העתיקים, הם מצאו את עצמם שוב ושוב, בחניה. הרשות התנצלה והבטיחה לשלוח מישהו לבדוק את העניין ולא אין צורך לאיים. תודה. היות ו זה היה כבר המכתב הרביעי, יודה הראשי החליט לשלוח לשם את לינוי, בן הדוד של, שממילא ישב ולא עשה כלום כל היום. 

לקח לחרא הקטן שעתיים וחמישים דקות לחזור. הוא טען שהנווט בלבל אותו והבוס טען שהוא אפס. לא בקול כמובן, כי בכל זאת. הבאה בתור הייתה מיכל מחשבונות וגם היא לא מצאה את השלטים המטעים. למעשה, חוץ מכמה אבנים שטוחות שמישהו סידר ממש בכניסה לאתר, היא לא מצאה כלום.

"את בטוחה שהגעת למקום הנכון?" מיכל משכה כתף חשופה מדי והציגה את הקורדינאטות בנייד שלה. "טוב בסדר." נשף הראשי מתחת לשפמפם שגולח רק אתמול. 

מכתבי התלונה המשיכו להגיע משום שמטיילים הגיעו למקום הלא-נכון וחלקם הגיבו ממש לא טוב. לא הייתה ברירה. היה על יודה לדבר עם האחיין שלו שהיה איש ביטחון בבנק. בהתחלה נמרוד צחק לו בפרצוף אבל, הצחוק נחנק כשהוא הזכיר לו את הצילומים שיש לו במגרה. 

"כל מה שאני צריך זה שתבדוק את המקום, תצלם כמה תמונות והישבן שלי מכוסה." לנמרוד היו דעות מוצקות על ישבנו רב המידות של הדוד אבל, לדוד היו צילומים והוא השאיר אותן לעצמו. אלי הפקיד הזוטר היה שוב בשירותים. כמה חרא יש לפקיד אחד שדוף? יודה סימן לעצמו שוב לעכב לו את הקידום. 

נמרוד קבע שיא חדש. לקח לו יומיים לחזור אליו. התירוץ שלו נשמע הזוי לגמרי. משהו על חזיר בר שרדף אחריו דרך המבנים אך לפחות הוא סיפק את התמונות המבוקשות. 

לכל המעוניין,

התקבלו מספר תלונות על שלטים מטעים במסלול הטיול בגיא בן-הינום. נציגת משרד טבע וגנים, בשיתוף פעולה עם כוח משטרתי נשלחו לבדוק את התלונות על חיצים המפנים את המטיילים הרחק מקברי בת-פרעה, זכריה ובני-חֵזיר אך השלטים האמורים לא נמצאו. 

בכבוד רב,

יהודה שמעוני, פקיד ראשי

רשות הטבע והגנים

ירושלים.

והוא צירף את התמונות של נמרוד הוורוד. טבע וגנים ראשית חשב רגע, מחק את ה-לא נמצא והחליף ב-טופל. אחד, משום שזה לא יקדם אותה להאשים אנשים בדמיונות גם ואלי במיוחד אם הוא צודק ושניים טופל נשמע גם הרבה יותר אקטיבי. יודה החליק את הזיפים ולחץ על שלח.  

סוף השבוע עבר במנוחה יחסית, כלומר נרשמה קריאה אחת על וונדליזם באחד הגנים ובה טיפל אלי. יודה חשד שהזוטר חסר-בית משום שהוא תמיד התנדב לעבוד בסופי-שבוע ובחגים, שהוא לא היה נשוי וגם, הוא היה חייב להודות, בגלל האף הפחוס שלו. 

האימייל הבא מצא אותו באמצע הביס של הסנדוויץ' גבינה. נראה היה שמישהו מרח על הקבר סימנים בפחם. גברת נאורה בת-דוד תיארה נוצות מוכתמות בדם וריח של בשר נצלה או במילותיו שלו: על האש.

האימייל הנ"ל שימח את יודה עד כדי-כך שהוא העניק לאלי הפסקת קפה אקסטרא על חשבון הבית. כעת הוא יוכל להפנות את המתלוננים, ימח שמם וזיכרם, אל רשות העתיקות ולתת לסנובים האלו להתעסק עם זה. בכלל, מי זה בני- חֵזיר האלו ולמה יש לחזירים יש קבר יווני? הוא זכר משהו על משפחת כוהנים בימי בית המקדש. לא חשוב. העיקר שזה לא העניין שלו יותר. 

הכל היה טוב ויפה ושיגרתי עד שנמרוד נעלם. יודה ידע שהוא נעלם כי לא היו מצעים מקומטים על הספה שלהם בבוקר וכי כריסטי, אשתו, חייכה אליו לראשונה מאז שנמרוד התמקם אצלם ליומיים שלושה. בבנק אמרו שנמרוד לקח שבוע חופש לטפל בעניינים משפחתיים מה שהיה מאוד מוזר כי לא הייתה לו משפחה חוץ ממנו. כשפנה למשטרה לדווח, השוטר-פקיד-שלט עצוראיןכניסה יודה לא האמין בשם וגם לו האמין, הוא היה בטוח שהוא לא היה מתפנה לעזור לנמרוד.

האף של אדון שמעוני הבכיר ידע לזהות צרות. מה גם שהשימוש במילות ההרגעה בתוספת יהיה בסדר לא הובילו אף-פעם לטוב. כשחזר למשרד, אלי הגיש לו תה מתוק ועוגיית שמרים. הוא בירר אם הכל בסדר ויודה הראשי הפתיע את עצמו וסיפר לו שאחיינו הדביל נעלם. אלי הביט בו בעיניו הקטנות והשחורות והנהן בהבנה כך שתוך לעיסת הרוגלע הוא חזר לאשתונותיו ואיים עליו ש"אם לא יחזור לעבוד אז הדלת שם". הוא ימתין יומיים לפני שיתחיל להציף את המשטרה באימליים. גוף כמו שלו לטיולים רגליים, הוא נאנח וחזר למסך המחשב. 

בסוף היום אדון יודה הנכבד התגלגל מכיסאו, כיתף את תיק המעצבים המזוייף שלו והתנדנד אל המעלית. הוא קיווה שכריסטי זכרה לגשת לסופר אחרת הם יאכלו הערב פיצה פפרוני והוא בפירוש לא אהב פיצה. פקיד זוטר א. בן-חניה עקב אחרי ישבנו הרוטט של הבוס וכיבה את המחשב. יהיה עליו למהר אם הוא רוצה להספיק להגיע לאתר בזמן. הערב יהיה ירח מלא של של שבעים ושבע פי שבע והמלאכה הייתה מרובה. 

הגבר הגבעולי חזר לדירתו שבעין כרם, נחפז להחליף לבגדים נוחים ובדק שיש לו כל מה שצריך ובמיוחד את ההנחיות. הנייר הממורט והמוכתם עליו נכתבו ההוראות בדיו הועבר מדור לדור ונשמר בשרוול ניילון מהרגע שאלו הומצאו. תיק-הגב היה כבד ואלי היה צנום וסבל מבריחת סידן שלא עזרה. הוא התיישב על הרצפה, העביר את זרועותיו דרך הרצועות והתכופף קדימה כדי להתרומם. לא עבד. אלי שפשף את השיער הצפוף על אמותיו והתקשר אל יוחנן שיבוא לעזור. יוחנן, אחיו הצעיר, היה גבר מוצק וקצר קומה עם פנים כמו של אלי, רק ברחב. הוא העיף אל אחיו הבכור מבט מתנשא והניף בקלילות את התיק על גבו הרחב. אלי רשם לעצמו עוד נקודה ברשימה ארוכה של נקודות לטיפול. כבוד לראש המשפחה.

"הבאת מור ולבונה? פחמים?" יוחי בירר עם רגל אחת בחוץ ואלי הנהן מאחורי גבו. "טוב." והם יצאו לרחוב הקטן אותו חסמה הסובארו ארבע על ארבע. הרכב היה ישן ומעוקם אך גרגר כמו טיגריס שסיים לאכול איילה. מאחור כבר ישב אריאל לוי ועישן עשבי-הרגעה מתוקים. אלי נחר בקול כשהחלון לא נפתח ואחיו התכופף מעליו ודרכו והוריד אותו ידנית. כלומר, תקע את כף-היד ודחף למטה. 

יוחנן צפר כל הדרך החוצה מן העיר, מסמן באצבעותיו הצעות מפורטות לנהגים המקללים. 

"אני מקווה שהחיצים עוד פעם שם." השאלה שלו הופנתה לנוסע מאחור. הוא היה צריך לרוץ ולהסתיר אותם כל פעם שאחיו הודיע שמישהו בדרך לבדוק. אריאל הפריח עננה ושלח נשיקה דרך המראה. "עדיף לך כי אנחנו לא צריכים הפרעות היום, אתה יודע. זו ההזדמנות האחרונה שלנו. אלי, כמה תלונות קיבלתם?" אלי השיב שמספיק בהתחשב בעובדה שלא מדובר בקניון מלחה אבל, האימייל שהוא היה אמור לשלוח לרשות עתיקות הלך לאיבוד. כשהגיעו לאתר, יוחי עבר את החניה וירד מהשביל. הוא החנה את המכונית מאחורי סלע וכיבה. "יאללה. צריך לסדר." והם יצאו וטיפסו בחזרה אל השביל המאובק. אריאל כיבה את הסיגריה המגולגלת והכניס את הבדל לכיס. 

גם ללא התיק, אלי אחז בצד מתניו וחירחר כשהגיעו לפתח המבנה. הוא נשען על הקיר כמה שניות עד שהכאב נרגע. יוחי חילק תפקידים: אריאל יסדר את האבנים במרכז החדר, אלי יסדר את הנרות וירענן את הסימנים שעל הקיר בפחם והוא עצמו יסחוב את נמרוד שהיה קשור וחסום בתא המטען. ולמרות מה שאלי חזר ואמר על סגירת המקום למטיילים כדי לבדוק את התלונות, הוא יבדוק אם מישהו מגיע לרחרח כי ככה הוא היה, לא מאמין לאף-אחד חוץ מלקדושברוךהואיתגדלוישתבח. 

כבר מחוץ למבנה הקבר הקטום, אלעזר חש באנרגיה הרוחשת סביבו. נדמה היה לו שהקברים האחרים מצטודדים בנסיון להתרחק ממנו. זה היה סימן טוב, הוא הרחיב את נחיריו הפחוסים וליקק את שפתו התחתונה והמוארכת. סימן טוב מאוד. השניים האחרים היו אטומים וגסים מכדי לחוש מה קורה סביבם בעולם הנפש והנשמה וזו, חוץ מהיותו הבכור, הפך אותו לכוהן הבכיר של הבית. יוחנן ואריאל הבחינו שהרוח התגברה ומסחררת גרגירי-חול בהירים ומיהרו פנימה. אלעזר פרש את זרועותיו וקד לרוח. 

בפנים היה חשוך וקריר. שום אש לא תודלק לפני הטקס, שום אור מלבד קרני הירח המלא. יוחנן הניח את התיקים ליד אחד הקירות ויצא אל המכונית. הוא כינס את כתפיו וצמצם את עיניו הכפתוריות. הקללה שעמד לפלוט נדחפה בכוח אל בית הבליעה ולמטה. הוא לא צריך צרות עם עזאזלים למיניהם, בטח שלא היום. האיש גס הפנים פתח את מכסה תא המטען ותפס את הגוף הרופס תחת הכתפיים. הגוף נתקע והוא משך בכוח לכאן ולכאן עד שמשהו נקרע. בנוסף לבד החולצה, שריטה עמוקה הופיעה בגב והחלה לטפטף דם. יוחנן משך אותו כמו תולעת מקופסה והפך אותו, חצי בפנים, חצי בחוץ. הוא  ירק אל כף ידו ושפשף את הפצע. הטיפטוף נעצר והוא גיחך. לא בדיוק סניטרי אבל יעיל. חוץ מזה, זיהום זה לא מה שהאידיוט הזה צריך לדאוג ממנו. יוחנן מתח את כתפיו הרחבות, הניף את נמרוד לסחיבת פצוע והתיישר. 

אריאל לוי התקדם באיטיות חלומית. הוא כבר היה אחרי שלוש ג'וינטים והרגיש כמו צמר-גפן תכלכל. זמזום נעים הרעיד את קצות העצבים שלו והוא ידע שכשהטקס יתחיל, הוא יתעצם. גם הזמזום וגם הוא עצמו. ישותו תגדל ותתעצם כדי להכיל את כולם, כל המשפחות כולן. ממש כמו אבות אבותיו הקדומים. הוא צחקק לעצמו וקיבל מבט מצמית מהכוהן הצנום. פהה, חושבים את עצמם החזירים האלו. תמיד נשמרים לעצמם, אף פעם לא מתערבבים בעם. לא כמו הלווים שהיו מסתובבים ללא נחלה ומשמשים מורים. ומי קיבל את כל המיסים? לא הלווים, לא. מרפק חד נתקע בצלעו והוא חג על צירו. אלי עמד מולו, גבוה ממני בחצי ראש וחשף שיניים צהובות. הקול שבקע מגרונו היה אנושי רק באופן חלקי ואריאל התעשת ומיהר אל ערימה האבנים המסותתות. 

"זה כל מה שעשית?" יוחי נהם מתחת למשאו אך הביט לכיוון אחיו. אלי המשיך להתרכז בעיגול שצייר על הקיר, גביניו מחוברים מעל גשר אפו. אי-אפשר לחפף עם סמלים או שהם לא יעבדו. יוחי הניח את החבילה ליד התיקים וסטר לנמרוד. הוא היה צריך להעיר אותו מספיק כדי לשלוח עוד טקסט אחד. הסטירה הבאה העיפה את הראש אחורה אל הקיר. אלי לקח נשימה ארוכה, בחן את הסמל שמולו וניגש לדחוף את יוחי לפני שהוא יהרוג את האחיין של שמעוני. יוחי ירק והלך לקדם את בניית המזבח. אלעזר הוציא מהתיק שלו בקבוקון זכוכית, שלף את הפקק והעביר מספר פעמים מתחת לחוטמו של נמרוד. מלחי-ההרחה עבדו ופיו של נמרוד היה מפיק מרגליות לו לא היה חסום בדקטייפ. הוא הסיר את הבד הקשור על עיניו של השבוי שלהם ובחור האומלל מצמץ והתפתל. בעיטה קלה ומכוונת היטב לאיזור הלבלב והוא נדם. אלי הגיש לו את הנייד ואמר לו מה לעשות. נמרוד נענע בראשו לשלילה וקיבל עידוד פיזי נוסף בצירוף הבטחה שזה הדבר האחרון שיהיה עליו לעשות. אלעזר התיר יד אחת, משאיר את השניה קשורה לרגל הנגדית. נמרוד נכנע ועשה כפי שצווה. הוא עמד להוריד שוב את הבד על העיניים המתחננות כשזיהה את הצורך להשתין. בתחושת גועל משך את מכנסי הטרנינג למטה בקצות אצבעותיו וקירב אליו בקבוק. אלעזר לא טרח להחזיר את המכנס למקומו ויצא לשפוך את הנוזל המסריח ולשטוף ידיים במים המינרליים של אריאל. 

המזבח הנמוך כבר היה מוכן כשהוא סיים לחדש את הסמלים והמילים. אלעזר אסף את השקית עם הנרות הגוצים והתחיל לחשב היכן להציב אותם. השניים האחרים הציעו עזרה והוא סימן להם שיתרחקו. על הנרות לעמוד במקום מדוייק, הוא שלף סרט מדידה ואת דף ההוראות למרות שידע אותן על בוריין מרוב שינונים. בשלב זה הירח התממש בשמים, בהיר וכרסתני אך עדיין לא החשיך. 

"הגיע הזמן." יוחנן דחף קלות את אריאל קדימה שיבצע את תפקידו והאחרון כמעט מעד. בהמה גסה, המילים ברקו בעיניו של הלוי אך יוחנן רק חייך וחשף ניבים מעט ארוכים מהמקובל. אריאל הזדקף, נשם עמוק והתרכז. זה היה הרגע שלו. הוא החל להתפלל בקול נמוך, נע קדימה ואחורה בקצב המילים העתיקות. קולו עלה והתגבר עם חלוף הזמן בתיאום עם עוצמת המילים. עיניו נעצמו בכוונה גדולה וליבו התרחב. הוא לא שמע ולא ראה דבר מעבר לקריאה הנואשת לאלוהים לחדש את הברית, לסלוח לעם החוטא, לקבל את קורבנו. לפתע יוחנן  זקף את ערפו העבה והניח לכריך האבוקדו הרביעי שלו.

"הוא כאן." אלעזר הנהן מתוך הצללים וניגש להבעיר את האש במזבח ובנרות שסביבו. הוא מדד כמות של מור ולבונה והניח על הגחלים המתעוררות. מבט מהיר אישר: כולם מוכנים. 

עברו שש-עשרה דקות מיוסרות ומיוזעות, מלוות נאצות ציבעוניות, עד שיודה, כבודו במקומו, הגיע לתחתית הקבר. שלט מטעם רשות השמורות ציין את השם 'קבר בני-חזיר' (בצירה) והראה תמונה של המקום במקור. מבנה יווני מרשים עם עמודים והכל ובעל קומה עליונה, החסרה כעת, בשם המשונה: הנפש. יודה הביט מעלה ונשף בחוסר-אמון. איך הוא אמור להגיע לפתח שהתנוסס בגובה קומה מעל ערימת אפר ואבנים? עיניו נתקלו בחץ שחור מצוייר על מדף סלע. הוא הביט סביב בחשד אך חוץ מריח קלוש של עשן, השטח היה נטוש. 

"נמרוד?" יודה קרא מעלה אך לא קיבל תשובה. במבט קרוב, כל שלושה צעדים המתין לו חץ אל אבן שטוחה ששימשה כמדרגה יציבה. מישהו היה מתחשב דיו לארגן אבנים לא גבוהות מדי ויציבות כדי לאפשר גישה. הנמרוד הזה, הוא חשב, במה הוא הסתבך הפעם? אני נשבע שזו הפעם האחרונה שאני מחלץ את ישבנו העלוב. אפילו שהבטחתי לאמא שלו המופקרת. מבלי-משים רגליו, רועדות משומן וממאמץ, נשאו אותו עד לפתח הקבר. 

ריח העשן היה התחזק מאיזה מקום בפנים ומישהו התפלל או צעק או בעצם שניהם. 

"נמרוד?" הוא אימץ את ריאותיו הבוערות. "אתה שם?" 

"כאן." ענה לו קול חנוק שבכלל לא דמה לזה של אחיינו.

"אתה מתפלל שם?" זה היה מוזר. נמרוד היה אתאיסט ולמעשה תיעב כל דבר הקשור בדת ובמסורת. זו המסורת שהרגה את הוריו, הוא טען והיה משהו בדבריו שכן הטיפשים השאירו נרות שבת בוערים והלכו לישון. נמרוד יצא מהעניין עם צלקות דרגה שלישית ושנאה בוערת לפחות כמו הדירה שלהם. 

אדון שמעוני צעד בחשש לכיוון הקול המזמר. חטאנו, אשמנו, בגדנו…  עוד שני צעדים והוא נחת על כתפו וירכו בקריאת כאב. לפני שהספיק להבין שמישהו ולא משהו הכשיל אותו, התנפלו עליו ידיים גסות והדביקו דקטייפ לפיו ולפרקי כפות הידיים והרגליים. יוחנן קשר אותו בזריזות של מי שרגיל בצייד יונקים גדולים וגלגל אותה אל עומק החדר. יודה נחנק. הפאניקה בתוספת העשן והפה הסגור העירו התקף אסטמה חמור והוא החל לקרטע. יוחנן רחרח מעט ועיקם את פניו. 

"נצטרך לשחרר לו את הפה." הוא קבע. "אחרת יהיה לנו פה פגר ולא קורבן. יש לך משאף?" ראשו של הגבר הרועד נע כמו הבובות ששמים על לוח המכוונים במכונית. יוחנן תלש את הדבק יחד עם השפם ויודה צרח. הוא סטר לו בכוח. "אם אתה מתכוון לעשות פה בלאגן אני מדביק אותך עוד פעם." קול התפילה התגבר עוד ועוד ונלוו אלו יפיחות ודפיקות בחזה. אריאל לוי התנודד על עקביו, עיניו התגלגלו בתוך ארובותיהן וזרם דמעות ניקה נתיב באבק שבלחייו. יודה לא האמין שמישהו מסוגל לייצר קול כזה. הוא נשמע כמו חמישים אנשים לפחות. ואז הוא וויתר. אולי אם הוא ישתף פעולה יהיה לו יותר סיכוי. הוא סימן לגבר שמעליו לכיוון התיק שנשאר במקום בו התמוטט. יודה רעד והתנשם במשך חצי שעה עד שעלה בכוחו לייצר מילים. 

"בבקשה, מה קורה פה?" הוא לחש ויוחנן גיחך.

"אלעזר, שנסביר לו?" הדמות האפלה יצאה מתוך הצללים אך יודה לא היה מסוגל להבחין בפרטים. המשוגע שהתפלל הואר באור הירח מאחד החורים בתקרה. "אנחנו כמעט שם." יודה חש שהקירות עצמם רועדים בקצב התפילה. כשקולו של לוי פגע בקיר הוא הדהד ושלח אותו לקיר הבא כל שנוצר אפקט שגרם לו להרגיש שהוא נמצא בתוך תוף ענק. מישהו נאנק לא רחוק ממנו. נמרוד? 

"הוא קצת עסוק עכשיו אז אני אסביר. אנחנו כאן עבור הנפש." הוא הצביע על מבנה מלבני שצוייר על הקיר. "זו שנגזלה מאיתנו, כוהני בני-חזיר." הגבר שמעליו הדיף ריח זיעה חזק ויודה החליט שהשם חזיר בהחלט התאים לו. אלעזר התקרב אל המזבח ובידו נצץ משהו באור הקלוש. אריאל הלוי, מעולף למחצה ומתנדנד, נדם באחת. משהו בזוית העורף או אולי בכיפוף הגב היה מוכר לו מהיכנשהו. 

ברגע זה, הכוהן לבית- חֵזיר הניף את ראשו לאחור וקרא:

"הגיע העת לשוב אל אלוהים. להכות על חטא. לחדש את האמנה ולהחזיר את הנפש למקומה. אנו בני- חֵזיר מתפללים אליך ומבקשים מחילה בשם העם כולו. החזר עטרה ליושנה. החזר לנו את אות קדושתך ונשוב להיות טהורים. ואנו, שנקרא מעתה בני-הֶחְזִיר, מקריבים לך כאן את שור-הבר החוטא הזה שניאץ את שמך, שהפנה גבו לברית, שלא קיים אפילו מצווה אחת בחייו. שהתבולל עם גויה מוחלטת." 

"אלי?" הוא לא האמין למשמע אוזניו. "אלי, השתגעת? מה אתה עושה?" הדמות לא הגיבה אולם עקב נעל נחתה על ירכו הפגועה והוא געה מכאב והשתתק. הוא עומד למות. מה כריסטי תגיד? עלתה בראשו דמותה של אישתו. האם תשב עליו שבעה או תעזוב מיד ותחזור לחור האמריקאי ממנו באה? 

ידיו של אלעזר בן-חניה נפרשו כמו עוף מוזר והוא הבין שהבנאדם איבד כל קשר עם המציאות. שהוא מטורף שצריך לאשפז ושדיבורים לא יעזרו פה. 

"על מה הוא מדבר לכל הרוחות?" יודה שאל בכל זאת. אולי אפשר יהיה לדבר בהיגיון עם הניאנדרטל הזה. 

"האמנה שנחתמה בימי נחמיה." תרגם לו יוחנן בשקט, שלא להפריע לשיחה בין אלעזר ואלוהים. "זו שליכדה את העם המפולג, שחיזקה אותו באמונה ובמסורת אחת. זו שרוממה את בית-המקדש." קולו של יוחנן כמעט נבלע. "ואז," עיניו של החוטף שלו נצצו אפילו בחשיכה, "תוחזר הנפש למקומה על בניין הקבר ובני- חֵזיר יוסיפו את שם ה' לפני שמם ויחזרו לכהן בקודש." יוחנן עזב אותו וניגש לעמוד מאחורי אחיו אך נזהר להישאר מחוץ למעגל הנרות. 

אין לי מושג איך נעלה את הבהמה הזו לכאן." הוא מלמל ואלעזר סימן לו משהו עם הסכין. יודה התקפל והתמתח כמו תולעת כדי להתקדם לכיוון היציאה. בהונותיו חפרו באפר בנסיון לגלגל את עצמו אך ללא הועיל. בטנו האדירה והרכה הפכה אותו לצב הפוך על שריונו. 

המחשבה האחרונה רגע לפני שדמו ניתז על אבני-המזבח הייתה, שהרופא שלו בכל זאת צדק כשהכריז: יום אחד יודה, המשקל שלך יהרוג אותך.