ארא-דא
תמיד יש שפה. גם כשלא אומרים שום דבר, אומרים משהו. היא ידעה את זה, כאילו מישהו צרב את זה בתוך העצמות שלה. ואם יש שפה, אפשר להבין אותה. זה פשוט יקח זמן. אולי הרבה זמן. בסוף היא תבין.
הארא-דא היו שקטים מאוד. מאוד שקטים. בקושי שמעו את רשרוש הגלימות שלהם כשצעדו במסדרונות. בקושי השמיעו קול כשאכלו בחדר האוכל. אפילו כשחטבו עצים נשמע רק הד עמום. לעומתם היא הייתה רועשת כמו רוח שעוברת ביער בזמן סערה. אבל לא היה נראה שלמישהו מהם היה אכפת. כשהפילה פעם אחת את קערת העץ שלה בדרך לשולחן, הקערה השמיעה קול נקישה מהדהד בכל פעם שנחבטה ברצפת האבן, אבל אף אחד לא נעצר להביט בה או לנזוף בה. הם התעלמו ממנה כמו שמתעלמים מגג דולף.
הייתה להם שפה. בזה היא הייתה בטוחה. מעולם לא שמעה אותם מדברים, כי הדיבור היה אסור, אבל דברים מסויימים קרו באופן מסויים כך שהם היו חייבים לומר זה לזה משהו. היא הבחינה בתנועות ידיים חטופות מדי פעם. אבל לא יותר. ואיך היא אמורה להבין מה הם אומרים כששולי שרוולי הגלימות שלהם ארוכים כל כך. שולי השרוולים שלה היו קצרים מדי. השמלה שלבשה הייתה קטנה כבר למידתה, אבל לא היה מי שיציע לה בגד אחר. ולא שהייתה יודעת איך לבקש. היא לא הייתה יכולה לדבר איתם בשפתה, שכללה קולות שבקעו מהגרון. הם היו מגרשים אותה אם הייתה מעיזה לחלל כך את הארא-דא. ואם הצליחה לתפוס את תשומת הלב של אחד מהם, מה שהיה כרוך במאמץ רב, ברגע שניסתה להסביר באמצעות תנועות שמדגימות את רצונה, הוא היה מביט בה כאילו דברה בשפה שלא הכיר, נד בראשו וממשיך הלאה. היא כבר התרגלה להסתובב בין מבני המגורים הקטנים, סדנאות העבודה, בניין הספרייה והבניין המרכזי כאוות נפשה, רק בלי לשכוח את זמני הארוחות, שהוגשו תמיד על פי תנועת השמש. שלוש ארוחות. אחת בזריחה, אחת כשהשמש בדיוק במרכז השמיים ואחת בשקיעה. אם הייתה מפספסת אחת מהארוחות הייתה צריכה לנסות ולהתגנב למחסן האוכל וזה לא היה קל כל כך, כשתנועותיה המגושמות היו משמיעות קולות חזקים כל כך כשזזה. בסוף היא למדה להתגנב במעט יותר קלילות, אבל בעיקר למדה להגיע בזמן לארוחות. כשהיה קר הייתה מבקרת בספריה ומתבוננת באיורים בספרים, רובם איורים של מעגלים, אבל לפעמים הייתה מוצאת ספרים עם ציורים מעניינים של צמחים וחרקים. כשהיה נעים יותר הייתה מסיירת אל קצה השטח ומביטה מפסגת ההר אל הנהר הגדול שזרם במרחק רב מתחתיהם והשמש זהרה בו אלפי נצנוצים. זה היה יפה כל כך שהיא הייתה צריכה להיזהר לא לפלוט קולות התפעלות.
רוב הזמן פשוט הייתה מתגנבת לערוגות הצמחים, ומשתרעת על גבה בין המרווה והאגוקולו שהפיצו יחד ריח מתוק-חריף, ובוהה אל העננים העוברים מעל ראשה. כשהייתה בטוחה שאיש מהארא-דא לא נמצא באזור, למשל בימים המיוחדים שלהם, בהם היו נחבאים כולם בחדרי השינה שלהם ושוקעים בישיבה ארוכה בעיניים עצומות, הייתה מרשה לעצמה להשמיע קולות. קטנים. חלשים. אבל קולות. לפעמים הייתה אומרת כמה מילים אקראיות. לפעמים מדקלמת סיפורים ששמעה מסביב לאש כשהייתה קטנה מכדי לזכור את מי שסיפר או המקום בו הייתה אבל מספיק גדולה לזכור את הסיפור ואת האש, לפעמים הייתה מספרת לעצמה דברים שקרו לה במשך הימים האחרונים, אפילו שידעה מה קרה זה לא שעמם אותה. אבל הכי אהבה, בשקט בשקט, לשיר לעצמה שירים. זה היה מסוכן. מילה אחת או כמה, יכולות היו להיבלע בקולות רשרוש העלים, אבל שירה תבלוט באוזן כמו כתם גרגרי יער על מפה לבנה. לכן הייתה מניחה את ידיה על פיה ושרה בשקט בשקט. לפעמים היו עולים בעיניה מראות רחוקים, שלא ידעה את משמעותם. היא ידעה שפעם היו לה הורים ושמשהו קרה והיא הובאה לכאן. אבל הידיעה הזאת הייתה מעורפלת. עמומה. כמו קול חבטה רחוקה. פעם הייתה במקום בו דברו והשמיעו קולות ועכשיו כבר לא. היא לא ידעה איך ידעה את זה, אבל ידעה שאם יתפסו אותה הארא-דא משמיעה קול, יגרשו אותה מכאן. ולא היה לה לאן ללכת.
בבוקר של כל יום ראשון של החודש, היו מגיעים אל השטח עגלונים מהכפר. הם היו מביאים אספקה של חומרי גלם שהארא-דא לא גידלו בעצמם ולוקחים מהארא-דא בתמורה כלי חימר,רקמות או בדים שהם היו מכינים. היא אהבה להגיע ולצפות בעגלונים מביאים ומחליפים סחורה בכלים. את התנועות המגומגמות של העגלונים דווקא הבינה היטב. הם סימנו לארא-דא כמויות בעזרת הגדלה והקטנה של המרחק בין כפות ידיהם וניסו להסביר את מספרי הכלים בעזרת האצבעות. הארא-דא לא הבינו כלום מכל זה, אבל ככה או ככה, ההחלפה הייתה מתבצעת בסופו של דבר. למורת רוחה, כמובן. העגלונים היו הדבר הכי מעניין שהתרחש בכל חודש.
אבל הפעם, כבר מהרגע הראשון הבינה שמשהו שונה מתרחש. התרגשות אחזה בה. האם הם הביאו סחורה קצת שונה? רעד של התרגשות אחז בבטנה, והיא התקרבה והתיישבה על אחת החביות שעמדה בסמוך לשער. העגלונים סימנו לארא-דא להתקרב לעגלה ואז אחד מהם נכנס פנימה ויצא כשבעקבותיו ילד. הוא סימן לארא-דא על האוזן ואז עליהם, אבל איש הראר-דא שהיה אחראי על החילופין, לא הסתכל עליו כלל. הוא התקרב אל הילד, והתחיל לבחון אותו מקרוב. הוא נקש באצבעותיו ליד אוזנו, ואז מעל ראשו, הוא בחן את עיניו ואז סימן משהו. היא לא הצליחה להבין מה קורה כי עוד אנשי ארא-דא התקצבו מסביבם, ורק כשהעגלון עזב ואיתו שאר העגלונים, היא הבחינה שהילד עדיין עמד שם. היא עצרה את עצמה מלפלוט צווחת התרגשות. הילד נשאר! זה היה הדבר הנפלא ביותר שקרה לה מאז הגיעה לכאן, ולכן היה הדבר הכי נפלא שקרה לה שהיא מסוגלת לזכור. היא פסעה אחרי הילד והארא-דא שהוביל אותו בשטח בין הביתנים, עד שלבסוף הגיעו לביתן מרוחק ובו היה חדר אחד קטן פנוי, לא רחוק מהמבנה הקטן בו היא עצמה ישנה. הילד התיישב על המיטה והארא-דא הלך. הילד הביט סביב, ורק כעבור כמה רגעים הבחין בה. היא חייכה אליו והוא התחיל משהו שדמה לחיוך אבל הפסיק באמצע. היו לו דמעות בעיניים. היא התיישבה לידו. היה מסוכן מדי לדבר, לכן רק הניחה את ידה על כתפו. הוא הנהן ואז התכרבל במיטתו. השמש בדיוק התחילה לשקוע והיא ניסתה למשוך אותו לבוא לארוחת הערב, אבל הוא סרב והתבצר במיטה. היא ויתרה. בעיה שלו. שילך לישון רעב.
למחרת בבוקר, עם הזריחה, באה לחדרו שוב. הוא קפץ קצת כשהעירה אותו, ובכל זאת, כשניסתה למשוך אותו לבוא איתה, הסכים. כנראה היה רעב. תוך כדי שאכלו, חשבה שאולי תיקח אותו אל הפינה הסודית שלה בגינה, אבל כשסיימו כמעט לאכול, אחד מהארא-דא, איש נמוך עם שיער קופצני, משך את הילד לקום מן השולחן ולפסוע איתו. לאן הוא לוקח אותו? הארא-דא מעולם לא לקחו אותה לשום מקום. מצד שני, הם גם מעולם לא הופרעו מהנוכחות שלה, ככה שאולי הם מנסים להיפטר מהילד. היא הניחה על השולחן במהירות את הקערה הרבע מלאה שלה והצטרפה אליהם. הם פסעו במסדרונות של המבנה המרכזי והתיישבו בחדר קטן וחצי מואר על הרצפה, אחד מול השני. היא התיישבה ליד הדלת והתבוננה. הארא-דא התחיל לסמן משהו. ואז, כאילו מדובר בתנועה שהוא מתקשה לבצע, החווה באצבעו על חזהו. הוא חזר על הצירוף הזה – תנועה של הארא-דא ותנועה שמצביעה על עצמו – כמה פעמים עד שגם הילד הצליח לבצע את התנועות. הארא-דא המשיך וסימן לו עוד צמד תנועות – תנועה של הארא-דא ותנועה שמצביעה על הילד. ושוב, הם חזרו על התנועות. 'אני' ו'אתה'! היא הבינה. וההבנה הממה אותה. הוא מלמד את הילד את השפה! היא ניסתה את התנועות האלה בעצמה, לא לפני שפזלה לכיוון הארא-דא לראות את הוא שם לב. הוא לא, והיא המשיכה להתאמן על התנועות בהתלהבות הולכת וגוברת. סוף סוף יש לה הזדמנות ללמוד את השפה.
בימים שהגיעו, היא המשיכה להכנס לשיעורי הסימונים בלי הפרעה ולמדה עוד ועוד מילים, עוד ועוד צירופים של מילים. למרות שלא הייתה יכולה לעצור את השיעור כשהסתבכה, רוב הזמן קלטה את הסימונים מהר יותר מהילד וכשהמשיך להתאמן על מילים שהיו קשות לו, הייתה מנסה ליצור מעצמה צירופים חדשים ושימושים חדשים לסימונים שלמדה. לפעמים הסתובבו בשטח הפתוח ולמדו סימונים של חפצים שראו. לפעמים ביצעו פעולות ואז למדו את הסימונים שלהם. זה לא היה קל. ולא היה בסימונים האלה שום דבר הגיוני. לפעמים הם היו גם מנוגדים לכל נטייה ראשונית שלה. הסימון לשמיים למשל היה משהו שדמה יותר לדרך שבה הייתה חושבת שהגיוני לומר למטה. והסימון למחר דמה יותר למה שהיא הייתה חושבת שהוא סימן לאוכל. לא פלא שאף אחד לא הבין אותה כשניסתה להסביר מה היא רוצה.
אחרי שהשיעורים היו מסתיימים הייתה לוקחת את הילד לטייל איתה בשטח הארא-דא. הוא חיבב כמוה את גינת העשבים, למרות שהעדיף את הבדונג והלואיזה. הם סימנו זה לזה בשפה החדשה או סתם בסימנים מומצאים, אבל בעיקר פשוט נהנו להסתובב יחד. למרות שלא תמיד הילד באמת הסתובב איתה. לפעמים הוא היה פשוט מסתובב כשהיא צועדת לידו. לפעמים הרגישה שפשוט שכח שהיא שם לקראת סוף הטיול, והיה צועד אל חדרו. לפעמים העדיף ללכת לספריה ולקרוא בספרים, והתעלם מהעובדה שלא ידעה לקרוא. למרות זאת הייתה מצטרפת לכמה זמן ורק מתבוננת בציורים, למרות שזה היה נמאס עליה מהר מאוד. לא היה לה אכפת. היא יכולה להסתובב גם חלק מהזמן לבדה. היא לא צריכה להיות חמדנית מדי. ככה גם הייתה יכולה להמשיך ולשכב על גבה בין ערוגות העשבים ולשמוע את הקול שלה בוקע מגרונה, אפילו שרק בלחישה. משהו שלא העיזה לעשות ליד הילד.
הם המשיכו ללמוד עוד ועוד סימונים עד שביום שבו למדו איך לסמן בגדים שונים, מצאה את עצמה מדלגת בהתלהבות לכיוון סדנת התפירה. היא תפסה אחרי מאמץ רב את תשומת הלב של אחד מהעובדים שם וסימנה לו רצף של סימונים שהיו אמורים להיות ביחד משהו כמו 'בגד' 'חדש' 'אני'. או שאולי לא, כי הארא-דא עדיין הביט בה קצת מבולבל. אולי טעתה? לא. היא התאמנה על הסימונים. זה אמור לעבוד. היא חזרה על הסימונים, והאיש ענה לה משהו שניחשה שהיה "לא יודע." ביחד עם סימן נוסף שלא למדה עדיין. אוף. היא לא ידעה מה הוא לא יודע. מה עושים? לא עושים. הארא-דא פשוט פנה ממנה וחזר לעבודה. דמעות עלו בעיניה כשפנתה משם. היא חשבה שכבר הצליחה להבין את השפה ולבקש את מה שרצתה. אבל לא. עדיין לא הבינה כלום.
ובכל זאת, המשיכה לבוא לשיעורים של הילד. לא הייתה לה ברירה. זה היה חשוב מדי, גם אם לא הועיל לה בינתיים. עוד הייתה לה התקווה שתלמד את המילה שחסרה לה כדי להבין את התופר.
שבועיים אחר כך, בדיוק אחרי שלמדה להגיד את המילה 'ילד' וחשבה לעצמה שתשתמש בה מעכשיו לקרוא לילד, השיעור פתאום נעצר. הארא-דא התקשה להסביר לילד למה הוא מתכוון. רק אחרי שבחן את השטח סביבם זמן רב, ואז הרהר לעצמו זמן רב, הרים את מבטו ופתאום הביט הישר אליה, הופתע מנוכחותה ועיניו אורו. הוא סימן לה "בואי לכאן" בשפתו. היא הבינה, ולא האמינה שזה קורה. הארא-דא אף פעם לא פנו אליה מעצמם, אף פעם לא שמו לב אליה מעצמם אם לא הייתה דוחקת את עצמה לתוך תשומת הלב שלהם. אם התייחסו למשהו שעשתה זה היה כלאחר יד, בלית ברירה. כמו כשמגרדים בראש בלי משים תוך כדי שמנסים לחשוב. אל כל השיעורים האלה של הילד, הצטרפה בלי הזמנה והייתה נספחת חסרת משמעות. כינה נישאת על ראש אדם. אף אחד לא חשב אפילו ללמד אותה את מה שלימדו את הילד. אבל היא למדה לבד והבינה לבד. והנה, הארא-דא הזה סוף סוף שם לב אליה. שמח בה. רצה בה. היא התקרבה אליו, פעימות של אושר מצלצלות בתוכה, ונעמדה ליד הילד. אבל הארא-דא רצה בה קרוב יותר. הוא העמיד אותה לידו, וסימן 'היא' ו'ילד' ואז סימן סימון דומה לסימון ל'ילד' רק שונה במעט. הילד הבין והתחיל להתאמן על הסימון. היא סימנה אחריו, מנסה לתפוס את מבטו של הארא-דא, אבל לשווא. הוא היה מרוכז כולו בסימוניו של הילד. היא משכה בשרוולו וסימנה, והוא הביט בה כאילו לא הוא עצמו קרא לה לעמוד שם לידו. הוא צעד מעט ימינה התנער וחזר להתעלם ממנה. היא המשיכה לעמוד שם. קרובה וחסרת חשיבות כמו האוויר שהקיף אותם. היא לא הייתה מסוגלת להתרחק ולחזור לפינה שלה, ולסמן מרחוק, כמו שעשתה בכל יום. כלום לא השתנה. אבל משהו השתנה. למה היא נשארת נטועה שם, דמעות בעיניה, ראשה מעורפל? היא התרגלה שאיש לא שם לב לקיומה. התרגלה להוציא את הקוצים שחדרו לרגליה בעצמה. התרגלה להיכנס לחדרים ולהסתובב בין הארא-דא כאילו לא הייתה קיימת. התרגלה לשכב בחורף חולה בחדרה בלי שאף אחד יבוא לשאול אותה מה שלומה. התרגלה שאיש לא פונה, לא שואל. שהיא פנויה לטייל בשטח הארא-דא בלי שיפריעו לה. אפילו חשבה לעצמה שזה לא רע, משום שהם לא גוערים או כועסים עליה שהיא נכנסת לחדריהם או בוהה בהם עובדים בסדנאות או שותלים עשבי מרפא חדשים. לא מצפים ממנה בתקופות הקציר שתצטרף לעבודה המייגעת בשדות. היא חופשיה לנפשה. אבל עכשיו משהו השתנה. והכל בגלל כמה שניות בודדות, זמן שכמעט אין לו קיום. רסיס של רגע שבו חשבה שרואים אותה. שמישהו שם אליה לב. שלמישהו אכפת ממנה. הרגע הזה היה נעוץ עכשיו בתוכה כמו כסכין חדה. פצע שאי אפשר היה להתעלם ממנו. לא. זה לא היה בסדר שאף אחד לא שם לב אליה. זה לא היה נוח או סביר. זה היה נורא. זה היה נורא. וההבנה הזאת הציפה אותה ואז זלגה מתוכה יחד עם הדמעות. היא נפלה על ברכיה ובכתה בכי שקט, בזמן שהמורה והתלמיד המשיכו לסמן זה לזה סימונים. הבכי המשיך גם כשהמורה והתלמיד סיימו את השיעור ויצאו משם. רק כששמה לב שהשמש בחלון עומדת בדיוק באמצע השמיים והיא צריכה להספיק לארוחת הצהריים הבינה שהמילה שלמדו בשיעור הזה הייתה המילה שחסרה לה להבנת התופר. הוא אמר לה שהוא לא יודע להכין בגד ל'ילדה'. היא תלך אליו ותגיד לו שיתאמץ, חשבה. ואז הבינה שהיא לא יודעת איך אומרים את זה. וגם ככה, למה שיתאמץ בשבילה? במקום זה הלכה לחדר האוכל. הדמעות היו עדיין בעיניה. היא ניסתה לנגב אותם אבל אז, כשנכנסה לחדר האוכל וכל הארא-דא ישבו שם יחד, והתעלמו ממנה יחד, היא כבר לא הייתה יכולה יותר. היא לקחה את קערת העץ מתורן המטבח וזרקה אותה על הרצפה בכוח. הקערה פלטה קול עז. אבל אולי רק שניים-שלושה מהארא-דא פנו להסתכל מה קרה. היא עלתה על אחד השולחנות. והתחילה לפסוע בין הקערות. אבל הארא-דא רק קרבו אליהם את קערותיהם. היא קפצה על השולחן, מטלטלת אותו בכוח, והארא-דא רק אחזו בקערותיהם כאילו עברה רוח פרצים.
ההתעלמות שלהם הייתה כמו גזע עץ שנזרק אל הרמץ. הבכי שעדיין טפטף בתוכה, נשנק לרגע והפך למשהו אחר. קול דק בקע ממנה. היא רצתה לצעוק אבל לא הצליחה. כל כך הייתה רגילה שלא להשמיע קול שצעקות היו מעבר לכוחותיה. במקום זאת מצאה את עצמה לוחשת "תשימו לב אלי, כבר. תשימו לב". אלה היו לחישות חלשות, אבל בכל זאת, משהו קרה. הארא-דא שישבו סביבה בשולחן פנו להביט בה בזעזוע. "אני כאן," היא לחשה, "אני כאן" והמילים הפכו בהדרגה מלחישה לקול דק ואז לקול חזק יותר שהדהד בחלל החדר עד שלא היה ארא-דא אחד שלא עצר והביט בה. קולה התחזק ועלה. "אני כאן! אני כאן!" היא צעקה והצעקה גלגלה בתוכה את הבכי, לשה אותו וקלעה אותו למשהו אחר – לצחוק. מבטיהם הנרתעים של הארא-דא התחלפו בהפתעה. הצחוק הפרוע שיצא ממנה הפתיע את הארא-דא אבל יותר מכל הפתיע אותה עצמה. היא לא ידעה בכלל שהיא מסוגלת לצחוק. מעולם לא ראתה מישהו מהארא-דא צוחק. צחוק היה קול וקולות הם משהו שאסור להשמיע. אולי בכלל לא ידעו מה זה צחוק, חשבה. אבל היא ידעה. מתישהו, לפני שהביאו אותה לכאן, מישהו לימד אותה מהו צחוק. וכמו כל שאר הדברים מהתקופה ההיא, שַכן הידע על הצחוק עמוק בתוכה וחיכה לרגע שבו תזדקק לו. וזה היה עכשיו.
הם סגרו מאחוריה את השערים במהירות מיד ברגע שעברה בהם. כאילו פחדו שתחדור בין החריצים בלי שיבחינו בה, אם לא ינעלו אותם מיד. הקולות שלה היו מאוסים בעיניהם, אבל הצחוק היה משהו אחר. הוא הפתיע אותם בהתחלה, אבל אחר כך ראתה בעיקר פחד בעיניהם. אולי כי מעולם לא שמעו צחוק ולא הבינו את משמעותו, אבל אולי דווקא כי הבינו. כי שלא כמו הסימונים של שפתם שהיו מנוגדים לסימוני הידיים של אחרים, הייתה לה תחושה שהצחוק שלה היה שפה שאפילו הם הצליחו להבין.
דווקא היא הייתה זאת שצריכה לפחד. היא לא ידעה לאן היא יכולה ללכת. לא היה לה בית. לא מקום שהיא זכרה שבאה ממנו. השמלה שלה הייתה קטנה ממידתה והיא הייתה רעבה כי לא אכלה ארוחת צהריים. ובכל זאת בטנה הייתה מלאה בצחוק המתגלגל שלה. היא התחילה לצעוד בשביל מטה, ובזהירות התחילה להמהם לעצמה שיר שלא זכרה את מילותיו. היא לבד עכשיו. אין איש שידאג לה. אבל גם קודם הייתה לבד ואיש לא דאג לה. עכשיו לפחות היא יכולה להשמיע קול.