אפלה ואור

"אלי, אני לא סומכת עליו" דון אמרה לאחותה התאומה. "משהו מרגיש לי רע לגביו"

אלי העלימה את הענן המשקף שלה בהינף יד והסתכלה על אחותה. "דוני, את חייבת להתחיל לסמוך על אנשים. הוא לא מסוגל לפגוע בי, ואת יודעת את זה"

דון הסתכלה על אחותה התאומה ובחנה אותה. בתור תאומות, הן זהות כמעט לחלוטין, למעט ההבדלים ביניהן שנוצרו כתוצאה מתפקידן בעולם. השיער, העיניים, השפתיים וכמובן הכוחות עצמם, כל אלה מהווים את ההבדלים העיקריים במראה שלהן. אלי, אוחזת האור קיבלה את הצבע הלבן של האור שיעטר אותה, בעוד דון קיבלה את האפלה השחורה. מעבר להבדלים האלה? כמו להסתכל במראה, אותם תווי פנים, אותם אותו מבנה גוף, אותו גובה. לכל הדעות הן אכן זהות.

"אני הכנתי לך מתנה!" אלי חייכה אל אחותה. "רעיון של אדם"

"זה לא יגרום לי לסמוך עליו…" דון פלבלה בעיניה ושילבה את ידיה בעצבים. "אני חושבת שהוא מתכנן משהו רע. אני מרגישה שהוא מתכנן משהו רע"

"חכי, זה לא ככה" אלי שלפה ספר מהאוויר. "משהו ממני, שלעולם לא תהיי אבודה, ושתמיד תהיה לך את התשובה"

דון לקחה את הספר מאחותה. "שבע הדרכים של אוחזת האפלה" דון קראה את הכותרת והסתכלה על אחותה. "באמת?"

"את חייבת להסכים שזה שם הולם, לא?" אלי השיבה לה.

דון דפדפה בספר. הספר נפתח בהקדשה מאחותה, שחוץ ממנה, הספר נותר ללא אף מילה. ריק לחלוטין. "אלי, הספר ריק"

"נו באמת דוני, אנחנו אלות." אלי הסתכלה בחיוך מלא אהבה אל אחותה. "הספר יתמלא לפי מה שתצטרכי" אמרה לה. זו אלי. תמיד מלאה באהבה ורצון לעזור לכולם. לא מלאת חשדות כמו דון.

"וזה רעיון שלו? באמת?" דון שאלה את אלי בספקנות.

"הוא מנסה להתחבב עלייך" אחותה ענתה לה. "והוא רוצה להבין אותך יותר טוב…"

"אלי, מה את מתכננת?" דון התפרצה. אחותה הגיבה ככה רק כשהיא הסתירה משהו.

"אני לוקחת אותו לסְפֵירָה." אלי התוודתה בפניה.

"אבל הסתרתי אותה, והסכמנו שאנחנו לא מספרות אחת לשנייה על המחבו…" דון ענתה לאחותה שקטעה אותה באמצע.

"אני לוקחת אותו אל הספירה האפלה" אלי הבהירה את עצמה.

"אלי! לסמוך עליו כשאין לו את הכוח לפגוע בך זה דבר אחד, אבל כשהדבר היחיד שיכול להרוג אותך נמצא מול הפרצוף שלו?!" דון הזדעזעה מהרעיון של אלי. הספירה האפילה הייתה עלולה לעוות בן תמותה. שתי הספירות היו עלולות לעשות את זה.

"דוני, אני אגן עליו מההשפעה. את לא סומכת עלי?" אלי ניסתה לרכך אותה עם קולה.

"זו לא את שאני לא סומכת עליה. זה הוא" דון הזכירה לה. "אלי, את לא נותנת פה אש לבני האדם כדי שלא יפחדו בלילה ויוכלו להכין אוכל. את לא שמה עין בשמים להגן עליהם כדי שיוכלו להתמצא בשעות שלי! את לוקחת מישהו שמסתיר ממך את נשמתו, שאומר לך שהוא נאמן לך אגב, ומגישה לו את הדבר היחיד שיכול לתת לו את הכוח להרוג אותך!"

"יהיה בסדר" אלי אמרה ברוגע והסתכלה אל עבר השמש. "אני צריכה לרדת ארצה. אני כבר אמורה להפגש איתו"

"אלי…" דון ניסתה לעצור בעדה אבל אחותה כבר הפכה לקרן לבנה וירדה לארץ.

דון החליטה שלא להתערב בחיי האהבה של אחותה, למרות שהיא לא סמכה על אדם. היו לה מאמינים משלה לדאוג להם, ולעומת אחותה, היא לא תפתח קשר עם אף אחד מהם.

אלי לא הרגישה את החמדנות של אדם. דון הרגישה. לאלי יש כוח לא רשמי, היכולת לחשוף את הטוב באנשים, אבל אדם היה שונה. הוא היה חמדן, ודון בטוחה במה שהיא הרגישה אצלו. זו לא רק החמדנות, אלא גם הקנאה, אבל קנאה היא רגש שדון התקשתה לפרש. האם מדובר בקנאה כלפי החשיבות של דון בחיים של אלי, או כלפי אלי, האלה אותה הוא אמור לשרת?

דון לא ידעה מה התשובה לתהיות שלה, והחליטה שבמקום להתעסק בהן, היא תבקר את מאמיניה. היא שלחה את עצמה בקרן אפלה, והגיעה אל שומרי הלילה. במרכז החדר המתין טירל, ישוב במדיטציה, היא מעולם לא הבינה האם הוא פשוט יושב ומחכה לה שתבוא, או שהוא מסוגל להרגיש כשהיא באה.

האלף החיוור וחום השיער פקח את עיניו וחייך לעברה כשהתגשמה "אוחזת האפלה, טוב לראות שאת באה לבקר אצלנו מדי פעם" הוא עקץ אותה.

"טוב לראות שאתה עדיין בחיים בין פגישה לפגישה, טירל." דון השיבה לו בעקיצה חזרה. "אני רואה שאתה כבר לא יוצא מהביצה?"

"לא." הוא ענה לה בעת שליווה אותה ביציאה מבקתת התפילה שלהם, אל עבר הכפר הקטן, חושפת את דון לפלא שרוח הטבע הכינה בשבילה כמתנה ליום השנה לאיחוד שלה עם כוח האפלה לפני כ116 שנים. אף קרן אור לא חדרה מבעד לעצים הגבוהים האלה. "אז לכבוד מה באת לבקר אותנו?" שאל אותה בעת שתושבי כפר הלילה ראו אותם ונופפו לעברה.

היא נופפה אליהם חזרה. "אני צריכה לראות את הספירה" אמרה לו. "אני חייבת לדעת שהיא בטוחה"

"כמובן." האלף החיוור הוביל אותה אל הבקתה המדומה בכפר. הוא חשף במרכזה את הדלת לחדר האור. "המפתח, גבירתי?" הזכיר לה שרק היא מסוגלת לפתוח את הדלת. הכל חלק מהניסיון שלה לשמור על הספירה מוגנת.

דון תפסה את הידית של הפתח, פותחת את דלת הסתרים, וחושפת סולם המוביל לחדר מואר בחוזקה. "אחריך." אמרה לו, וירדה בסולם אחריו.

הם הגיעו לתחתית הסולם, ודון ראתה מולה את הספירה הלבנה של אחותה. מי שישים את ידו עליה, יוכל לקבל כוחות השקולים לאלה של אחותה, כלומר יוכל אפילו להרוג את דון בעצמה. בגלל זה דון ואלי נתנו אחת לשנייה את הספירות שנולדו מתוכן, ככה הן שומרות את החולשות שלהן במקום שבו הן סומכות עליהן.

דון לא ידעה איפה אלי שומרת את הספירה האפלה, ואלי לא ידעה איפה דון שומרת את הספירה הלבנה, זה היה הכי בטוח ככה.

דון ניגשה אל הספירה הלבנה. נותרת חשופה לחלוטין, יודעת שטירל יגן עליה עד טיפה דמו האחרונה. היא בחנה את הספירה, והבחינה בסדק קטן. היא הסירה את עיניה מהסדק, מחפשת נוספים, אך כשחיפשה אותו פעם נוספת, הסדק נעלם מעיניה של דון. היא מעולם לא הבחינה בסדקים בספירה, לא יכלו להיות סדקים בספירות שלהן.

"גבירתי, הכל בסדר?" האלף החיוור שאל אותה.

"אני רק… בדקתי משהו" אמרה לו ונסוגה חזרה אל הסולם. "בוא נצא מפה" אמרה לו, והוא החל לטפס בסולם, והיא אחריו. הם הגיעו למעלה, ובעת שדון סגרה את הדלת, היא הרגישה את הקשר שלה לאדם מתחזק. הוא נגע בספירה שלה, והיא הרגיש אותו, לא, הוא התחבר אל הספירה.

הוא באמת קינא, הוא קינא באלי ובדון, על שהן אלות. הוא חמד את הכוח של אלי, ולא יבחל באמצעים בשביל להשיג אותו. אמצעים כמו שימוש בספירה האפלה בשביל…

"טירל, תודה לך על האירוח, אבל אני חייבת ללכת עכשיו." אמרה לו ורצה אל עבר בקתת התפילה, ונעמדה על המשטח, ושיגרה את עצמה מעלה, בקרן אפלה.

הערב עמד להגיע, כשהשמש בדיוק נעלמה. הזמן של דון עלה, זמן האפלה.

היא הגיעה למושבן, וחיפשה את אחותה ברחבי העולם. דון יכלה לראות למעמקי האפלה, אבל עם הספירה בידיים של אדם? הוא יוכל להסתתר ממנה, אפילו בחסות האפלה.

וזה באמת מה שהוא עשה, אלי היא מקור האור בעולם, הכוחות היחידים שמשתווים לה זה הכוח של דון, והכוח שהספירות מעניקות. אם דון לא יכלה למצוא אותה, זה כי הספירה מסתירה אותה.

דון קרסה בדאגה לאחותה, ומשהו נפל מולה. הספר שאלי נתנה לה. שבע הדרכים של אוחזת האפלה. אלי אמרה לה, הספר יתמלא לפי מה שתצטרך לדעת.

דון פתחה את הספר והחלה לדפדף בו. הוא התמלא. הוא לא היה מלא קודם.

"שדות תאווה?" דון קראה. "אין יצורים כאלה." היא מלמלה לעצמה בעת שהחלה לקרוא עליהן.

"שדות התאווה נוצרו כתוצאה מהבגידה בליבה של אוחזת האור…" כוחותיה צווחו בתוך גופה.

"בגידה בליבה של אוחזת האור…" דון מלמלה והמשיכה לדפדף. "הספר מראה לי את העתיד? אני חייבת למצוא מידע נוסף על הבגידה." היא המשיכה עד שמצאה. "הבגידה!" היא מצאה.

"בטירה שעל שמה, בשעת חולשתה, מאהבה של אוחזת האור, השתמש בכוח של התאומה כדי לתלוש את כוחותיה ממנה ולקחת אותם לעצמו, תוצאה ה…" נשימתה של דון התעתקה למראה מה שקראה. היא העיפה את הספר הרחק ממנה, וזה נפל לארץ. היא חשבה על מה שקראה.

הוא בגד בה, הוא בגד באחותה. הדמעות החלו לזרום על עיניה. חושבת על מה שקראה, והבינה, היא עדיין יכולה לנסות להציל את אחותה. הספר חשף את העתיד, אז היא יכולה לנסות להציל אותה, והיא יודעת איפה הם. הספר חשף את מה שהייתה צריכה לדעת.

הם בטירת האור.

דון שלחה את עצמה אל הכניסה לשטח של טירת האור, היא לא יכלה להגיע קרוב יותר מזה עם כוחותיה, כשם שאלי לא יכלה להגיע אל כפר הלילה הנצחי. היא ראתה את הטירה מולה. הטירה התנשאה לגובה, וברגע בו חצתה לתוך השטח שלה, היא ידעה שהן שם. אחותה, והספירה שלה, אבל היו שם עוד אנשים. האם אדם חזה את הגעתה? הם לא אתגר עבורה, אבל אם יעמדו בדרכה היא לא תוכל להגיע אל אחותה בזמן.

נראה שהם תכננו לעמוד בדרכה, הם היו השותפים הנאמנים של אדם, האנשים אשר נשבעו לו, הזרוע והלהב. הם עמדו שם עם חרבות שלופות, ואלי כבר לפני זמן רב בירכה כל אחד מהם עם חלק מכוחותיה, אין לדעת מה הם יוכלו לעשות עם כוחות מאדם. דון הייתה צריכה תגבורת, אז היא תביא תגבורת.

"טירל, אני זקוקה לכם." היא קראה לילדי הלילה שלה, ופתחה להם את מסדרון האפלה מחוץ לשטח הטירה. במהרה הם הגיעו אליה בריצה, חמושים בקשתות, חצים וחניתות. נראים חלשים כנגד השריונות הכבדים של הלוחמים של אדם.

"את בטוחה שאת רוצה לצאת לקרב הזה?" טירל שאל אותה.

"אם אדם עושה את מה שאני יודעת שהוא עושה, אז כן." דון החלה להתקדם. "תתקפו רק את מי שמנסה לעמוד בדרכי, תשתדלו בלי מוות מיותר." פקדה עליו.

והקרב התחיל. היא ראתה מהעיניים של ילדי הלילה שלה את האויב הראשון שהסתער עליה. חץ ברגל מנע את המשך התקדמותו. "תעצרו אותה!" אחד הלוחמים של אדם קרא אל עבר אנשיהם.

הם הסתערו לעברה כולם ובתגובה אנשיה הסתערו גם כן עליהם. "להגן על אוחזת האפלה!" טירל הכריז בעת ההסתערות, והתנגשות הרעידה את גופה של דון.

היא הרגישה את כל מה שהם הרגישו, היא לא הסכימה להתנתק מהם, למרות שהייתה צריכה לשמור על הכוחות שלה כדי להציל את אחותה. הם דיממו, נפגעו, וניסו להמנע מלגרום לפגיעות קטלניות. דמם של ילדיה נשפך בעוד יד אויביהם על העליונה. הם לא ערוכים להביס לוחמים מנוסים ומוגנים בשריונות. הכוחות שאלי נתנה לחברים של אדם, אפשרו להם לרפא את הפצעים שלהם תוך כדי הלחימה. דון תצטרך לתת להם יתרון.

אם הדם שלהם יזרום על הרצפה כתוצאה מהקרב, אז הדם של אויביהם ירפא אותם. אם השריון של אויביהם מגן עליהם, אז כוחם של ילדיה יהיה חזק. היא תחזק אותם, היא תתן להם מהירות, היא תתן להם גוף יותר עמיד, והדם של מי שנאמן לאדם, יהפוך למזונם של ילדי הלילה שלה. כל מי שבגופו יזרום דם הלילה קיבל את המתנה שלה.

היא שלחה את כוחה אליהם, וגופם השתנה בהתאם, בזמן כדי להשוות את המאזן. הקרב התאזן, ודון הגיעה אל דלתות טירת האור. הזמן כמעט הגיע, זמן החולשה של אלי כמעט הגיעה, ודון רק ניצבה מול הטירה העצומה מולה שהפיצה את האור. היא פרצה את שערי הטירה ונכנסה פנימה, למראה קבלת הפנים שעמדו מולה.

"כמובן. שמונת האחים של אדם." היא ראתה את שמונת הלוחמים הקרובים ביותר אליו, השמונה שאימן בעצמו. נואה, ארון, מתיו, ניק, יוזף, סימון, אייזק ופיל. הם לא תכננו לאפשר לה לעבור. דון קראה לאבק מהרצפה, שהתגבש בידה לכדי מוט עץ. "בואו נראה אתכם." אמרה להם, והסתערה לעברם בעת ששבעה מהם הסתערו לעברה. רק אחד מהם, פיל, נותר מאחור, לשמור? לא. הוא היסס, הוא לא האמין בקרב הזה. הוא לא האמין במאבק של אדם.

לדון לא היה זמן להלחם בהם. היא הקיפה את המוט שלה בלהבה שחורה, והפכה אותו לגרזן קרב ממתכת לילה. לנשקים שלהם אין סיכוי נגד מתכת לילה, וכך היה. ניק ניסה לשסף את גופה של דון אבל היא חסמה אותו עם הגרזן, והחרב התנפצה. היא בעטה אותו אל עבר אחד הקירות, ושמעה את העצמות שלו מתנפצות בגופו. היא העבירה את מבטה בין שאר ששת התוקפים שלה. "עוד מישהו?" שאלה אותם, והם השיבו לה בהמשך ההתקפה.

הם ידעו להלחם, והם ידעו להלחם בתיאום, אבל הם לא אלים. היא כן. לכן היא יכלה לתפוס את הלהב של אייזק ולקרוע את גופו לשניים עם הגרזן שלה. את חלקו העליון העיפה אל סימון ונואה שהיו משמאלה, כשהחלק התחתון קרס מולה.

ההתקפה הזו אפשרה למתיו וארון לדקור אותה, אחד מצד ימין, והשני מאחוריה. הדקירות כאבו לה, למרות שעשו לה נזק מועט מאוד. היא הסתובבה במהירות ונתנה למתיו מימינה אגרוף לפרצוף שמעך את כל פניו והעיף אותו על קיר אחר. היא בעטה בארון בעיטה אחורית, שגרמה לו לאבד אחיזה בחרבו ולסגת כמה צעדים לאחור. הוא הרים את ראשו לעברה, בשביל לראות את גרזנה של דון יורד במהרה אל עבר פניו, וחוצה את ראשו לשניים.

יוזף ניסה לנצל את ההזדמנות, ולערוף את ראשה של דון בהתקפה מאחור, אבל דון, נותרת עירנית לקורה סביבה, פשוט עיקמה את גבה לאחור, בתנוחת גשר. בעודה נשענת על ידיה לאחור, היא ראתה את מבטו המופתע, וניצלה את חוסר תשומת ליבו כדי לעמוד על ידיה ולתפוס את ראשו עם רגליה. היא משכה אותו עם רגליה וריסקה את ראשו על רצפת הארמון.

היא נעמדה על רגליה מעל גופתו כדי לעצור להבחין בסימון ונואה שהתאוששו והחלו להסתער לעברה. דון חיכתה בסבלנות, ובמכה אחת תקעה את גרזנה בגופו של סימון, מרסקת את השריון שלו, ומעיפה אותו לעבר נואה, שהצליח להתכופף בזמן, אך נותר עומד לבדו מול דון שאפשרה לגרזן שלה להתפורר.

הוא ניסה לתקוף אותה, בפחד אבל דון הייתה מהירה ממנו, והצליחה לחמוק מהתקפתו. היא תפסה את צווארו בידה הימנית, ואת מצחו בשמאלית. בתנועה אחת, היא שברה את מפרקתו, משתמשת בידה הימנית כציר לתנועה.

היא שחררה אותו והסתכלה על שבע הגופות. היא העבירה את מבטה מהם אל פיל. "למה לא הצטרפת אליהם?" שאלה אותו.

"כי להצטרף אליהם היה חסר משמעות" אמר לה. "ואני לא מאמין במה שאדם מנסה לעשות"

"ידעת?"

"כן." הוא הרכין את ראשו והתוודה.

"אז למה לא סיפרת לאלי? או לי?" דון תפסה אותו והצמידה אותו לקיר, יכולה למעוך אותו.

"כי הוא היה מגלה" הוא ענה עם פחד בקולו, והיא הבינה את זה. הוא פחד מאדם יותר מאשר מהאלות שלו.

"איפה הם?" דון שאלה אותו, מתחננת בפני עצמה שלא מאוחר מדי.

"במרפסת העליונה" הוא אמר לה.

היא זרקה אותו הצידה והסתכלה למעלה, מאתרת את המרפסת העליונה של הטירה. היא כרעה קלות, והצמידה את ידה לרצפה. "עזוב את הטירה, אני אחליט מאוחר יותר מה אני עושה איתך", הורתה לו ולקחה נשימה עמוקה. היא שחררה פיצוץ של להבה שחורה ששיגר אותה מעלה, אל עבר הדלת של המרפסת העליונה, ונחתה מולה. דון בעטה בדלת והרגישה את ליבה מתהפך בקרבה.

אדם עמד חשוף חזה בעודו אוחז את אחותה המובסת בגרונה באוויר בעת שידו השנייה תלשה את הכוח של אחותה מתוך החזה שלה, כוח אשר התגלם בצורה של יונה לבנה וכחולת עין, וידיו בצבע השחור שלה, בצבע השחור של האפלה. "אני מקבל לעצמי את כוח האור" אמר ליונה, וידיו חזרו להיות ידי אדם בעת שכוחו התנתק מכוח הספירה. היא הרגישה את הקשר ביניהם מתנתק.

לדון לא היה הרבה זמן להחליט. או שהיא הורגת את אדם לפני שהוא לוקח לעצמו את הכוח של אחותה, או שהיא תציל את אחותה. אבל אם הכוח יחזור אליה, אחותה תחזור, היא ידעה מה התשובה הנכונה.

דון הסתערה אל עבר אדם, אבל היא לא הייתה מספיק מהירה. היונה נשאבה אל תוך חזהו, וסימנה קועקע על החזה שלו. עיניו נהיו לבנות כפי שעיניה של אלי היו בעבר, וצורה לבנה של יונה עיטרה כעת את חזהו, כפי שעיטרה בעבר את אחותה. הוא הסתכל אל עבר דון והרים את ידו לעברה, מעיף אותה אל עבר הקיר עם קרן אור שגרמה לה להחבט בעוצמה בקיר.

היא פקחה את עיניה וראתה אותו מסתכל על אחותה, עדיין אוחז בצווארה באוויר. "תודה לך, אהובתי" הוא נישק אותה, והשליך את גופה מעבר למרפסת.

"לא!" דון צרחה, וכאבה נשמע בכל רחבי העולם. היא הסתכלה אל עבר אדם בזעם בוער. "אני אהרוג אותך!" נשבעה בפניו והסתערה עליו.

היא נתנה לו אגרוף מלמטה והעיפה אותו לשמיים. היא שיגרה את עצמה בעוצמה ובמהירות מעליו. ובאגרוף לפניו היא ריסקה אותו בעוצמה אל תוך טירת האור שקרסה מהפגיעה. דון נחתה לאט מחוץ לטירה, והחלה להתקדם לעבר ההריסות. היא רצתה למצוא את הגופה שלו, היא תשלוף מתוכו את הכוח של אלי, ותחזיר לה אותו. זה יצליח להציל את אחותה, הכוח האלוהי שלה ירפא את גופה ונשמתה.

פיצוץ אור העיף את ההריסות של הטירה לכל עבר. ואדם יצא מהאבק, עיניו עדיין לבנות. שיערו החל להצבע לבן גם הוא. "נו באמת דון, את לא באמת חשבת שזה יהרוג אותי, נכון?" הוא התגרה בה. "אחרי הכל, אני אל! אני הוא אדון האור!"

"אתה לא אל" טירל נעמד לצד האדונית שלו וכיוון חץ אל עבר אדם. "אתה שקרן, אשר גנב את כוחו מאוחזת האור." הוא שחרר את החץ.

אדם הרים את ידו ושלח לעברו להבה לבנה ששרפה את החץ שנורה לעברו. "רואה דון, גם אני מסוגל להשתמש בלהבות" הראה לה והסב את מבטו לעבר טירל ושאר ילדי הלילה שנעמדו מאחורי דון מאחר והביסו את לוחמיו של אדם. "אתם הרגתם את אנשיי" היה כעס בקולו, בעוד מבטו עובר בין האנשים. "חוץ מהפחדן הזה." הוא הצביע לנקודה בקהל.

דון הבינה את כוונתו. היא ראתה דרך ילדי הלילה. פיל ביניהם.

"זה לא משנה. אני אהרוג כל אחד ואחד מכם שיתפס במבט עיניי" הוא שחרר לעבר ילדי הלילה של דון להבה לבנה.

"לא!" דון הרימה מחסום בצורה כיפה סביב כל ילדי הלילה, מגנה עליהם מהלהבות של האל העוין. "תברחו מפה!" היא ניסתה ליצור להם מסדרון לכפר הלילה, וגילתה שהיא מסוגלת, כעת משהטירה נפלה, או אולי בגלל שאלי הופרדה מכוחה ו… ומתה.

דון החזיקה את הכיפה עומדת, עד שכלל ילדיה עברו במסדרון. כלל ילדי הלילה, ופיל.

"זה לא משנה" אדם החל לנחות. "העין שלי תמיד נמצאת בשמי היום. כל אחד מהילדים שלך שאני אראה, ישרף באותו רגע"

דון שמרה על המרחק ממנו. "אין לך כוח בזמני הלילה שלי"

"יש לי את הצופה" הוא הזכיר לה.

"הלילה יגן עליהם מכוחך" היא הודיעה לו.

"אני לא יכול לאפשר לך ללכת"

"אני גם לא מתכננת ללכת לשום מקום" דון ריכזה את הזעם שלה לשתי להבות שחורות בכפות ידיה, עדיין מחזיקה את הכיפה.

אדם חייך לעברה, ואמר רק מילה אחת. "קומו"

ברגע אחד דון ראתה את הגופות של הלוחמים של אדם מתחילים לקום. הוא החיה אותם. היא הסתכלה עליהם מסביב, להביס אותם כבני אדם זה דבר אחד, אבל עכשיו היה להם אל שנתן להם כוח, ואם זה לא הספיק, שבע דמויות יצאו בזינוק מהריסות הטירה, ונחתו מאחורי אדם. שבעת האחים שהרגה קודם, ולכל אחד מהם היו כנפיים מלהבה לבנה.

"מה עשית…" היא שאלה אותו בחשש.

"את מה שאת ואחותך סירבתן לעשות. אני משתמש במלוא הכוח של האלוהות שלי, וברגע שאבלע גם את הכוח שלך, אני אהיה החוק העליון בעולם הזה" הוא ענה לה.

"אתה לא יכול! אתה לא מבין מה אתה מנסה לעשות פה!" היא קראה לעברו בהבנה שזה לא רק מאבק של נקמה ברוצח של אחותה. הוא היה תאב כוח ולא תכנן להסתפק במה שכבר קיבל.

"מלאכים, תתפסו אותה." הורה לחיילים שזה עתה חזרו לחיים ושיגר את עצמו.

דון החלה לחמוק מהם. היא לא תוכל להביס אותם, לא ככה, לא בלי צבא, וזו משימה שהיא תצטרך לגייס עבורה עזרה מכל הגזעים, היא תצטרך עזרה מישויות ממעגל נמוך ממנה. כרגע היא צריכה לברוח מהם, אבל הם הקיפו אותה. להרוג אותם אינו פתרון יעיל, הוא פשוט יחיה אותם שוב. נותר לה כיוון אחד ללכת אליו. היא הסתכלה מעלה, ושיגרה את עצמה בקרן אפלה אל עבר מושב האלות, והמלאכים שלו אחריה. הם ניסו לתפוס אותה, אבל הם לא מספיק מהירים בשביל לתפוס אותה.

דון הגיעה אל המושב, וגילתה שהיא לא לבד. אדם.

מצד שני, רק שניהם נכחו, והוא לא שם לב אליה עדיין, אז היא תוכל לנסות להביס אותו. היא זימנה את הלהבה השחורה, שתיצור את הגרזן ממתכת הלילה.

אלא שהוא כן שם לב אליה. "באמת דון, לנסות להתגנב מאחוריי?" הוא הסתובב לעברה, וקרן אור יצרה בידו חרב מאבן אור לבנה. הוא נעמד בעמידה קרב "בואי אליי" הוא חייך אליה, והיא הסתערה לעברו.

היא תקפה אותו עם הגרזן שלה מלמעלה, אבל הוא חסם אותה בקלות. הוא הסיט את נשקה וניסה לשסף אותה, אלא שהיא הצליחה לחמוק.

דון עצמה שחררה מעצמה אנרגיה אפלה, ויצרה תמונה של עוד שתיים ממנה. הן הסתערו יחדיו לעברו, ותקפו. אחת מלמעלה, אחת אל ליבו, והשלישית, האמיתית מלמטה, אלא שאדם ראה מבעד לאשליה של דון, ובפרץ של אור מחק את השתיים המזויפות. הוא חסם את המתקפה שלה, ובתגובה בעט בה לאחור. "את עוד לא הבנת שהפסדת?" הוא שאל אותה, צוחק.

"אני לא חושבת שאתה מבין את המשמעות של הפסד" השיבה לו. היא רצתה להסתער, אבל תוך כדי ראתה להב נוסף עומד לחתוך אותה. היא חסמה את הלהב, והתבוננה בתוקף, אייזק. אבל אם הוא פה…

מיד היא קיבלה את התשובה שלה, כשהרגיש שתי זוגות ידיים תופסות אותה בחוזקה. מאחור, גורמים לה לגרזן ליפול מידה ולההפך ללהבה שחורה. היא הסתכלה על האוחזים בה, סיימון ונואה. אדם האכיל אותם בכוחות שלו, הוא דאג שיהיה להם הכוח לדכא את כוחה. שניהם הורידו אותה על ברכיה, והיא הרגישה איך אדם קורע את חולצתה וחושף את גבה. הוא חשף את סמל הכוח שלה.

"אדם, אתה לא רוצה לעשות את זה" היא התחננה בפניו.

"אני דווקא חושב שאני מאוד רוצה לעשות את זה" אמרה לה והיא הרגישה את ידו חודרת לתוך נשמתה דרך גבה. ידו חיטטה בתוך נשמתה. הוא מצא את שחיפש, והניח את ידו המגואלת בדם של אחותה על כוחה. הוא החל לשלוף את הכוח מתוכה באמצעות הכוח שלקח מאחותה.

הוא משך עד שדון הרגישה איך הכוח שלה מתנתק ממנה, והמלאכים שלו שחררו אותה. היא נפלה והסתובבה על גבה, להסתכל על אדם. היה לה עדיין קצת כוח בתוכה, אבל לא אם אדם יצליח במה שהוא רוצה.

הוא אחז את האלוהות שלה בידו. כמו שהאלוהות של אחותה נראתה כיונה, כך האלוהות שלה נראתה כעורב שחור אדום עין. עורב שנאבק להשתחרר מהאחיזה של השובה שלו. "עכשיו את תחזי אותי הופך לאל יחיד, וכל יכול" הוא הרים את העורב מעלה.

דון התמקדה בכל הזעם שלה כלפיו. הבגידה שלו באחותה. הניצול של כוחות הספירה שלה בשביל לעשות את זה, ההפסד שלה. היא ריכזה את הזעם שלה בידה, לחנית קטנה של להבה שחורה. "אל תעשה את זה אדם… בבקשה…" היא ניסתה להתחנן פעם אחרונה.

"אני בהחלט הולך לעשות את זה, ואת לא תצליחי לעצור אותי" אמר לה, ועמד להכריז על קבלת האלוהות שלה.

"לא." אמרה לו בחדות ושגרה את החנית השחורה אל עינו הימנית.

אדם צרח בכאב ושחרר את העורב על מנת לתפוס את עינו הפצועה. "תהרגו אותה!" הוא צרח והיא ראתה את מלאכיו נעמדים מעליה. היא לא תתן להם את הכבוד. מאחוריהם, הרחק מהישג ידו של אדם, היא ראתה את העורב, והרגישה אותו דואג לה.

"את תמותי, אין לך מספיק כוח לזה" האלוהות שלה אמרה לה.

"אני יודעת" היא ענתה לה. והחלה להפוך לקרן שחורה. "אני אוולד מחדש, תמצאי אותי" היא שיגרה את עצמה בשארית כוחה אל עבר האדמה.

"אני אמצא אותך" העורב אדום העין הבטיח לה.

דון הרגישה את כוחה אוזל לחלוטין ובאמצע השמיים הרגישה כיצד היא חוזרת להיות בשר ודם.

נשמתה של אלי עפה אליה במהירות. האם דון ראתה אותה כי היא גוססת? "ממש נכשלתי פה, הא?" שאלה את אחותה בעת שחיבקה אותה בדממה. דון חיבקה את אחותה חזרה, מכינה את עצמה לפגיעה בקרקע, ולחיים הבאים שלהן.

*****

דון התעוררה בבהלה. והסתכלה מסביבה. היא התעוררה מהחלום הכי מוזר ומפחיד שהיא חלמה אי פעם. היא חלמה שהיא ואלי היו מבוגרות. אלי בתור אדון האור, ודון בתור האפלה. אוף, פעם אחרונה שהיא מקשיבה לאבא שמדבר על כמה היא צריכה לא לעשות מעשים של האפלה לפני שהיא הולכת לישון, או שאדון האור יכעס עליה.

היא הסתכלה מסביב וראתה שכבר בוקר, עין היום האירה את החדר. אלי כבר התעוררה, וישבה עם הדיו של אבא בשביל לתרגל את הכתיבה שלה. היא סובבה את ראשה והסתכלה על דון. "דוני!" היא קראה בשמחה. "את ערה!"

"כן!" דון השיבה לאחותה בהתלהבות.

"יופי! תקומי ובואי נלך לאחוזה הרדופה לשחק!" אלי הפצירה בה ויצאה בקריאות שמחה. "אבא! אבא! דון ערה. אפשר ללכת לשחק בחוץ?"

דון קמה מהמיטה והחלה להתארגן בשביל ללכת לשחק עם אחותה התאומה.

בינתיים, על עץ רחוק ממנה, עורב אדום עין השגיח מרחוק על דון, ממלא סוף סוף הבטחה מלפני זמן רב, רב מדי…