אוסקר
המקום: עיירה, לא גדולה, לא קטנה מדי. המישורים המדממים של דרום ארצות הברית, מקום שבו הכל שפוי.
הזמן: מתישהו בין המאה העשרים ואחת לחצות.
זה היה לילה יפה, מהלילות שבואם נושא רוחות קיץ נועמות.
היכן שעלטה שלטה בלילות הזועקים, כעת רק חושך מחוץ לחלון מואר.
החלון המואר המדובר שייך לאחד אוסקר ברמינגהם, דברים רבים אפשר לומר על אוסקר, למשל:..
או נגיד…
טוב, אולי לא דברים רבים.
לאוסקר ברמינגהם היה כלב, קומקום, סכין גדולה וחדה במגירת הסכ"ום שהוא השתמש בה רק כדי לחתוך ירקות, שק מלא אוכל לכלבים, שעון יד, קערת מים לכלבים וחצר גדולה. היו לו עוד חפצים, אבל הם לא חשובים.
לא היו בדיוק הרבה בתים עם חצר גדולה בחלק הזה של העולם, אבל אוסקר היה אמיד למדי, והבית שלו היה יפה למדי. הייתי יכול לתאר את ביתו, אבל כפי שכבר נאמר, הדברים היחידים השייכים לו שהיו חשובים הם: כלב, קומקום, קערה סכין גדולה, שעון יד, אוכל לכלבים, וחצר.
הכלב של אוסקר היה דני ענק, פרוותו שחורה ומבהיקה, שהתחממה בשמש בקלות עד שהפכה לדבר נעים לאין שיעור לחבק או ללטף. הוא היה מבוגר אך נמרץ וידידותי מאוד, ואוסקר תמיד התמוגג בכל פעם שאוזניו נפלו לצדי ראשו והוא הביט בו בעיניים חומות גדולות. אוסקר העריך את הדמיון בין המילים, וקרא לכלב דני.
זה היה לילה יפה בעיירה השקטה.
בלילה המסוים הזה אוסקר ישב עם דני בסלון שלו, והקשיב ללהיט הגדול ביותר של ביג מאמא תורסטון, שבאופן טבעי, הפך לרק אחד, ואחד זניח, מרשימת להיטים ארוכה של אלביס פרסלי כאשר הקליט ביצוע של השיר. באופן טבעי, הם הקשיבו לביצוע שלו, ולא לאחד המקורי.
דני הניח את סנטרו הרחב על ברכו של אוסקר, וקרני אור ירח כסוף בצבצו מן הרווחים בוילונות המוגפים של החלון ונבלעו בפרוותו השחורה משחור. השיר התנגן ואוסקר הניח לעצמו לנמנם. עיניו רפרפו וכמעט נעצמו, הוא קרא ספר במשך שעה וקצת יותר עכשיו, וכעת הוא היה מונח על חזהו. לדני נמאס להניח ראשו על ברכו של אוסקר והוא התרומם, פער את לועו בפיהוק גדול, שיניו הגדולות נחשפו, אך הוא לא היה מאיים, מראהו היה של יצור גדול, מנומנם ופרוותי, שלא יזיק לאיש.
כלב הדני הענק דידה את דרכו באיטיות לכיוון קערת המים שלו. אוסקר קפץ בפתאומיות כשהמשקל שירד מרגלו העיר אותו, הוא שקע בחזרה באנחה מרוצה והרים את הספר.
דני, בעודו מרכין את ראשו לכיוון קערת המים, זימזם לעצמו את מילות השיר בהנאה רוגעת.
אוסקר החסיר נשימה, ואז אחת נוספת, הוא עצר את תנועת ראותיו בעודו מביט בתדהמה בכלב שלו, שזה עתה הוציא מפיו מילים אנושיות, דני ליקק מים בעצלנות מפוהקת ששייכת לשעת הערב המאוחרת.
מספר שניות עברו, ואוסקר שחרר את נשימתו העצורה, אוויר שטף מפיו ברעש שהזכיר משב רוח חמה.
דני סובב את ראשו לשמע הרעש, הוא הביט באוסקר היושב על הספה, והבעה מוזרה הייתה על פניו. גם חוקרי כלבים שניסו דברים רבים לא היו עדים להבעה כה מורכבת על פנים של כלב, אך אוסקר היה עד ברגע זה. פניו של הכלב השחור נראו מופתעות מעט, וגם מודאגות, כאילו הבין טעות שעשה. אך הוא לא היה נראה מפוחד, מצחו התקמט בהבעת פנים אנושית רגילה מאוד של סקרנות קלה ולא דוחקת.
בפניו של אוסקר, לעומת זאת, לא הייתה שום עדינות. הן שיקפו תדהמה מוחלטת, עיניו היו קרועות והביטו בדני, ידיו רעדו. הוא התרומם על רגליים כושלות.
מבטיהם הצטלבו, עיניים ירוקות עזות פגשו עיניים חומות גדולות.
דני פתח את פיו, ואמר בקול צח, עמוק וברור: "אף אחד לעולם לא יאמין לך."
רגליו של אוסקר קרסו תחתיו, והוא התעלף.
שתי סדרות שונות של נשימות סדורות הניעו שני חזות שונים של שני יצורים שונים בתכלית. אוסקר התעורר כשקרני השמש כבר בהקו בחוזקה והחמה הייתה בחצי דרכה אל שיא גובהה.
עיניו רפרפו ונפקחו באיטיות, הוא נתן לעצמו כחצי דקה יפה בה פשוט הביט מעלה ומכך ניסה לפענח היכן הוא. הוא היה בסלון שלו, ככל הנראה בדיוק בנקודה בה קרס, אם כי עוד לא היה בטוח לגמרי למה הוא קרס. הוא הוריד את מבטו, וראה את דני ישן כשראשו על חזהו של אוסקר, כמו שעשה פעמים רבות בעבר.
הזיכרונות שטפו את אוסקר, ובצעקה הוא קפץ על רגליו בעודו מעיף את דני ומעיר אותו. הכלב הענק היה כבד מאוד, ואם כל משקל גופו היה עליו, אוסקר ככל הנראה לא היה יכול להתרומם. אך רק ראשו נח עליו, וכשקם במהירות הכלב התעורר מיד, וכשניסה להיעמד בזריזות הוא מעד וראשו נחבט ברצפה, מה שכאב לו מאוד.
אוסקר התרחק במהירות מדני ונצמד לקיר, כעת נשימותיו היו רועדות ומהירות. "אתה… אתה דיברת"
דני התרומם על רגליו, הוא הביט באדם שבביתו הוא חי וראשו היה מוטה קלות הצידה, יציבתו הייתה דוממת וזהירה, והוא נראה כפי שרוב הכלבים נראים כאשר משהו לא מובן להם.
אוסקר נרגע מעט עכשיו, כשמוחו סוף סוף עיכל את התופעה הלא יאומנת הזו, הוא הבין שאין בהכרח משהו מפחיד בכלב שיכול לדבר, גם אם זה מאוד הפתיע אותו בהתחלה.
"תדבר שוב" אוסקר אמר, ולמרות ההיסוס והרעידות הקלות שבו, קולו היה מצווה.
דני עדיין הביט בו בלא ניע.
"תדבר שוב!" הוא חזר, והפעם פקד בֵיתר תקיפות.
דני לא אמר דבר.
ימים עברו, ואוסקר לא הפסיק לפקוד על דני לדבר, מאוד מהר הפקודות התחלפו בתחינות, ואפילו רק לשם הוכחה שהוא אינו השתגע, ודמיונו שיטה בו. הוא הרגיש צורך עז לשמוע את הדני הענק מדבר בשפת בני האדם.
אך ככל שעשה מאמצים כדי לשכנע את עצמו שהוא אינו משוגע, אוסקר נטה טיפין טיפין לעבר איבוד דעתו.
מבוקר עד ערב התחנן בפני הכלב שידבר, או שצעק עליו עד שגרונו צרב.
כעבור שבוע או יותר, אוסקר החל לפתח כעס כלפי הכלב האהוב לשעבר שלו. למה הוא לא מדבר? למה הוא לא מוכן פשוט לומר משהו?
יום אחד, אוסקר גמר בדעתו שאם הכלב הזה לא ידבר מרצונו, הוא יכריח אותו לדבר.
דני התעורר לצליל הרתיחה של הקומקום החשמלי. הוא קם ויצא מהמיטה המרובעת שלו, פיהק והתמתח. הוא הלך לכיוון המטבח, וציפורניו השמיעו קולות נקישה קצובה על אריחי הרצפה הלבנים.
"דני, בוקר טוב!" אוסקר קרא.
דני טופף אל המטבח, עדיין מנומנם. אוסקר עמד שם, ופכר את ידיו, הוא הביט בכלב בעינים מזוגגות. דני ניגש קודם כל אל קערת המים שלו, כמו בכל בוקר. עיניו היו עצלות מהשינה, והוא לא הבחין באדים שעלו מן הקערה.
דני הרכין את ראשו וליקק את המים. הוא הרים את ראשו ויילל אל התקרה, הכלב התגלגל על הרצפה בכאב, לשונו אדומה וצרובה מהמים הרותחים, זעקותיו היו קורעות אוזניים.
"דבר, דני" אמר אוסקר.
דמעות זלגו מעיניו החומות של הכלב, דני לא אמר דבר.
מאותו היום, אוסקר הפסיק למלא את האוכל בקערה של דני.
ימים עברו, ואוסקר הפסיק לדרוש מדני שידבר אליו. הוא הפך קר ומרוחק. אוסקר היה מתבודד עוד משנים עברו, אך עכשיו הוא ניתק את הקשרים הבודדים שהיו לו, והיצור היחיד שהוא תקשר איתו באופן קבוע, והיה הדבר שאהב יותר מכל, הפך למושא הסבל הגדול ביותר שלו.
מצבו של דני החמיר מיום ליום. עם לשונו הדואבת הוא שתה את מעט המים שניתנו לו, אך אוכל הוא לא קיבל. גופו הבריא והגדול הפך לכחוש ורזה, והרעב המייסר ליווה אותו בכל אשר פנה.
אוסקר לא נהנה לראות את הכלב שלו במצב הזה, אבל הוא היה בטוח לחלוטין שדני ידבר לפני שמצבו יעשה גרוע אף יותר, אך דבר לא קרה.
בלילות, הוא שמע את דני מיילל בכאב אל הירח כמו זאב בודד.
דני שרט את שק האוכל מדי יום, וניסה לפתוח אותו בשיניו, אך נכשל. כשאוסקר ישב לבדו לשולחן בארוחת הערב, הוא היה מתיישב ליד הכסא ומתחנן ממעמקי גרונו ביבבות קצרות ומעוררות רחמים. ליבו של אוסקר כמעט נשבר למראה הכלב שנשאר ממושמע גם כשסבל, אך נחישותו עמדה לו.
דני נעשה חלש יותר ויותר, הוא לא קם ממיטתו, והפסיק לנסות לפתוח את שק אוכל הכלבים. אוסקר ניגש יום אחד למיטתו של הכלב החולה והרעב, התנשא מעליו והביט מטה.
"אולי תדבר, דני?"
"בבקשה?"
אך הוא רק השמיע יבבה חלושה, והזיז קלות את ראשו. דני לא אמר דבר.
היום לא איחר להגיע, ודני נשם את נשמתו האחרונה.
באותו יום אוסקר הזיל דמעות ספורות בלבד.
הוא קבר את דני בחצר האחורית.
***
לאחר לכתו של הכלב שחור הפרווה, מצבו של אוסקר נותר רעוע, כרפסודה של קרשים מרקיבים. הוא התאבל על מותו של חברו הטוב במעמקי ליבו, אך כעסו לא הרשה לו להתעכב על הדבר. הוא הבין שעליו להמשיך הלאה.
כאשר ניסה להבין איך יוכל לחזור לחייו הקודמים, ששמח בהם מאוד. המחשבה הראשונה שלו הייתה, שעליו לאמץ כלב.
בין שזה היה רעיון טוב ובין שדווקא לא, כך הוא החליט, וביום שלמחרת יצא אל המקלט.
המקלט המקומי היה מקום עליז ורועש. למנהל המקלט, באסטר, היה חיוך חם וחזות נעימה. פעם, אוסקר העריץ את הגישה הצוחקת והחביבה של מנהל המקום. אבל עכשיו, כשנכנס למקלט החיות, כל מה שרצה היה להימלט כמה שיותר מהר מהשמחה הצוהלת של באסטר.
אחרי ברכות התשובה המאולצות שנתן לבאסטר, אוסקר נמלט אל אזור הכלובים. הוא ידע מיד שהוא לא ייקח כלב גדול,
או כלב שחור,
או אחד עם עיניים חומות.
הוא לא היה מוכן ששום דבר בכלב החדש שלו יזכיר לו את דני, ולכן אחרי שיטוט ארוך, שכן בחברת הכלבים ונביחותיהם הוא נהנה לשהות, בחר אחד שלא דמה לכלב הקודם שלו באף צורה.
היה זה גור של כלב תחש. לא ממש גור, אבל הוא היה צעיר מספיק כדי שצבעו עדיין לא יהיה שחור. פרוותו הייתה קצרה, חומה אדמדמה. הוא ידע שכאשר יגדל פרוותו תכהה ותהפוך שחורה, אבל הוא בחר בו בעיקר בגלל נטייתם של כלבי תחש להיות נאמנים מאוד לבעליהם.
הוא הסתכל על תווית השם שעל הקולר: אדם.
אוסקר חתם על המסמכים הנחוצים, קנה במקום רצועה וקולר כחולים, ולקח את הכלב המתרגש איתו.
הדבר הראשון שעשה אוסקר היה לקחת את הגור לטיול ארוך מאוד, בו הוא נתן לו את ההזדמנות להתרגל אליו קצת. זה היה יום יפה וחמים, קרני השמש ליטפו את המדרכה בעוד אוסקר הלך מסביב לפארק הגדול. אדם הקטן רץ בזריזות ובשמחת חיים, הוא רחרח הכל, מטיפות הטל על הדשא עד אבני המדרכה החמות. זנבו כשכש בהתלהבות מצד לצד.
כשראה את הכלב המאושר, ליבו של אוסקר נצבט.
הם הגיעו הביתה. דני שלף את הסכין הגדולה מהמגירה וחתך פתח בשק אוכל הכלבים הגדול. הוא מילא את קערת האוכל בכוסות גדושות של מזון כלבים, ואת קערת המים במים קרים וצלולים. לאחר מכן הוא הניח את הסכין הגדולה על השיש ופנה להכין לעצמו ארוחת ערב. אדם שתה מהמים בשקיקה.
אוסקר הניח סיר מלא מים על הגז, ושלף שקית אטריות, כמה מלפפונים ועגבניות וקופסא של אבקת מרק.
הוא הדליק אש מתחת לסיר, שטף את הירקות היטב, משך אליו קרש חיתוך והחל לקצוץ מלפפון לריבועים קטנים.
אוסקר חש בעיניים שהתמקדו בו, והפנה את מבטו מהמלפפון. אדם ישב שם, על אחוריו, גבו זקוף. יציבתו הייתה דוממת. הוא נעץ את עיניו באוסקר.
אוסקר החזיר לו מבט, ותחושה לא נוחה התפשטה בגופו, מבטו של הכלב הקטן היה מצמרר. עיניו היו בצבע דבש זהבהב.
משהו מוזר מאוד קרה, שפתיו של הכלב התעקלו מעלה בהבעה דמויית חיוך.
הוא פתח את פיו ואמר: "אף אחד לעולם לא יאמין לך."
ביללה נוראה אוסקר הידק את אגרופו סביב מה שהחזיק באותו רגע, הסכין הגדולה, וקפץ על התחש הקטן, הוא נעץ את הסכין עמוק לתוך גופו, בעודו צועק במלוא ריאותיו אל התקרה.
הצעקות של אוסקר נמשכו הרבה אחרי שגופו של הכלב הפסיק לנוע בזרועותיו. דם זלג בין אצבעותיו והוא שכב, מקופל לשניים על הרצפה, רועד, מייבב כמו כלב.
השכן של אוסקר הגיע בריצה כששמע את הצעקות הרמות. הוא דפק על הדלת בעוצמה וקרא בשמו של אוסקר, וכשזה לא ענה הוא השתמש במפתח שידע שאוסקר מסתיר מתחת לשטיחון הכניסה, ונכנס הבייתה. כשראה את אוסקר שכוב על הרצפה ולידו הכלב חסר החיים, קת סכין מבצבצת ממנו, הוא זעק באימה. השכן חייג במהירות מספר בעל שלוש ספרות בטלפון שלו, ומיהר לצאת מהבית ולחכות שם עד שהניידת תגיע.
השוטרים לקחו את אוסקר בלי לשאול שאלות, מפני שהוא בבירור לא היה במצב לענות עליהן.
***
"סדר! סדר בבית המשפט!"
חבטות רמות נשמעו כשהשופט הכה בפטישו, בחדר השתררה דממה.
"שמענו את כל העובדות, לא מסובך להבין מה קרה כאן. לפני שאתן את גזר הדין שלי, מר ברמינגהם, האם יש לך משהו לומר להגנתך?"
אוסקר היה שקט במשך כל המשפט. הוא ישב בחליפה ישנה על ספסל עץ, ולעיתים, כשקראו לו, על דוכן העדים. בית המשפט הכיל מעט יותר אנשים מהרגיל בתיקים אישיים שכאלו, מפני שכמה עיתונים מקומיים וכמה פעילי זכויות בעלי חיים התעניינו בפרשת רצח הכלב הצעיר. על אף מאמצי עורך הדין שלו, אוסקר אפילו לא ניסה להוכיח את חפותו, מפני שידע שהוא אשם. אבל הוא פחד מבית הסוהר, ובראשו השתוללו מחשבות נוראות וחסרות היגיון, אם כי למען ההגינות, ההגיון של אוסקר התרופף לא מעט בשבועות האחרונים.
כשהשופט פנה אליו, לקח לאוסקר כמה רגעים להבין זאת. הוא הרים את ראשו בערפול, אבל כעבור שניות מספר הוא קלט שהגיע תורו לדבר. הוא קם מכסאו ופלט מפיו בקול שבור ורועד. "הכלב! הוא דיבר! הוא דיבר אליי!" ידיו של אוסקר רעדו וקולו התחזק "לא הייתה לי ברירה! הם שיחקו בי, שניהם, הם אמרו דברים והם אמרו שאף אחד לא יאמין לי! אתם חייבים להאמין לי! בבקשה!"
עורך הדין של אוסקר משך אותו מטה לפני שיספיק לגרום לנזק נוסף, אוסקר נחת על כסאו והוריד את ראשו, הוא מלמל לעצמו משפטים קטועים בקול חלש.
בדרך כלל, היו נותנים לו גזר דין של כמה חודשים וכל העניין היה חולף בלי הרבה רעש. אבל לאחרונה מקרים רבים של התעללות בבעלי חיים הרימו את ראשם של עמותות להגנת זכויות בעלי החיים ושל התקשורת. העין הבוחנת והמבקרת שלהם כבלה את ידי בית המשפט, והוא היה צריך דוגמא.
השופט כחכח בגרונו. "שלוש שנים בבית הכלא המחוזי."
אוסקר הרים את ראשו כל כך מהר שהייתה סכנה שצווארו יישבר. עיניו הקרועות תלו בשופט מבט המום ומבועת. "לא, לא, לא, לא לא לא… אני לא יכול לעשות את זה, אני לא יכול, אתה לא יכול…" הוא החל להתייפח, וטמן את פניו בידו "אני לא יכול… אתה לא יכול…"
הם לקחו אותו משם בלי לשאול שאלות, מפני שכל השאלות כבר נשאלו.
אוסקר הובל באזיקים לבית הכלא. הוא עמד בתור בכניסה, שומרים הוצבו במרחקים שווים מצדי התור ובחנו את האסירים בעיון, או לפחות כך היו אמורים לעשות, בפועל הם היו משועממים למדי.
כשהגיע תורו של אוסקר, עובד בית הכלא נתן לו מדים כתומים, ולקח ממנו את הבגדים שלו ואת שעון היד.
היו לאוסקר עוד חפצים, אבל הם לא חשובים.
הוא ישב בחצר בית הכלא, גבו אל הגדר. החצר הייתה גדולה ואפורה, וגדר גבוהה הקיפה אותה. את הגדר הקיפו במעגלים השומרים, שהובילו ברצועה כלבי שמירה מאיימים.
מבטו של אוסקר התמקד באחד השומרים, שבקצה הרצועה שלו היה דוברמן גדול ויפיפה, שחור פרווה וזקוף, באיזור הראש היו לו כמה כתמי פרווה חומים-אדמדמים.
אוסקר ישב בגבו אל הגדר, כנוע, עיניו מזוגגות.
כשהשומר הפנה את מבטו לכיוון אחר, הדוברמן הרים את ראשו והביט ישירות באוסקר. הוא דיבר, ואיכשהו, אוסקר שמע אותו מעבר לגדר ולאורך כל החצר. אך גם אם הוא לא היה שומע, אוסקר היה יכול לקרוא שפתיו:
"אף אחד, לעולם לא יאמין לך."
