אַת, הכלב ואני

דינה יצאה לחדר המדרגות שלהט בחום אוגוסט, היא סגרה את הדלת, ורק אז שמה לב שבועז עומד ליד המעלית. כבר היה מאוחר מדי להיכנס חזרה הביתה, ואת ריקוד המשקפיים-מפתחות-ארנק כבר עשתה, וזה יהיה מוזר מידי לחזור עליו עכשיו. "היי" אמרה לבסוף.

"בוקר טוב." הוא השיב מכנית.

היא חייכה אליו, וקיוותה שהוא לא שם לב שהחיוך מזויף. הוא נראה רע. היא הייתה חייבת להגיד משהו. זה היה נראה חשוד אם היא לא הייתה אומרת כלום. אילו רק המעלית הייתה באה. "הכל בסדר? אתה נראה לא משהו."

"האפי מת." הוא ענה, מביט לרצפה.

היא ידעה שהוא מת, למה שאלה בכלל. מה כבר קרה למזג האוויר שאי אפשר היה לדבר עליו? 

"מה קרה?" היא ניסתה להשמע מודאגת.

"אני לא רוצה לדבר על זה."

היא נשמה לרווחה, והעבירה חצי דקה במבטים בגב היד שלה. המעלית הגיעה, נפתחה, מלאה. נסגרה. בועז לחץ שוב על כפתור המעלית. 

"שמעת שזה שדיבב את בץ הצב ואת מולי מנילס מת לפני כמה ימים?" היא ניסתה להחליף נושא, "מאיידס. הוא היה בן 45."

בועז לא ענה. היא הזיעה, זיעה קרה וחמה ביחד. היא לא יכלה להסריח על הבוקר. היא לא יכלה לרדת במדרגות.

בועז הרים את ראשו. "מישהו הרעיל אותו." הקול שלו נסדק.

את מי, חשבה דינה, את המדבב? לא, אנחנו עדיין עם הכלב. "אתה לא חייב אם זה קשה -"

"מירב במצב יותר קשה ממני. היא חזרה להורים שלה. אני חושב שזה נגמר."

שיט, חשבה. "אני בטוחה שהיא תירגע ותחזור." היא לא הייתה בטוחה.

"כלב צולע זה הדבר האחרון שנשאר לנו, אנחנו כבר לא נחזור. לא הלכתי לעבודה. הבוס שלי התקשר ואמר לי בוא תיקח את הדברים שלך." הוא אמר, לוקח אוויר בין המילים, "אני טובע."

"זה רק נראה ככה, זה יעבור." היא ניסתה, אבל בועז לא התייחס, ורק הביט בה, עיניו שני חורים שחורים. הוא היה גבוה ממנה בראש, חצי ראש עם העקבים, אבל היא הביטה בו מלמעלה, כאילו הוא מתדרדר במדרון.

"דינה," הוא אמר לאט, "אולי, בטעות," ההברות לא נגעו אחת בשנייה, בודדות בחלל, "נתת להאפי," הזמן עמד מלכת. רק שלא ימשיך, אסור שימשיך.

היא רכנה אליו ונישקה אותו. דלת המעלית נפתחה. היה שם מישהו? כן, הפנסיונרים מלמעלה. היא דחפה את בועז אחורה, לכיוון דלת הדירה שלו, תפסה באחורי ראשו ובקדמת מפשעתו כמו ג'ודוקא.

"דינה, אני -" הוא ניסה לדבר לתוך הפה שלה "אני צריך -"

הוא רק היה צריך לשתוק, למה הוא לא מבין כלום?! היא דחפה אותו, את עצמה ממנו. "תשתוק כבר! תשתוק! כמה אפשר עם הכלב בלי רגל שלך?"

"לא התכוונתי -"

"עזוב אותי כבר, ניג'ס! חוקר אותי בלי סוף!" היא הסתובבה, חזרה לדירה שלה, טרקה את הדלת, ואז קרסה על הרצפה ובכתה בלי קול אל תוך זרועותייה. 

היא שמעה דפיקות על הדלת. "דינה? דינה, אני מצטער, אני לא התכוונתי."

מטומטמת, חשבה, מטומטמת.

"דינה?"

למה הוא עוד שם?

"אני הולך."

נו כבר.

"נדבר אחר כך?"

אלוהים, לא.

"ביי."

מטומטמת.

 

היא הייתה רחוצה שוב. לבושה. מוכנה לצאת לעבודה, שוב. דלת, מעלית, אוטו. קלטת בטייפ, לגרש את המחשבות. הן סירבו ללכת. איפשהו על כביש 4 היא שמעה קול מאחוריה.

"נראה שאת לא מרוצה מהעסקה שלנו."

היא לא נבהלה. היא חיכתה לו. הוא יחטוף ממנה. "בטוח שאני לא מרוצה. אתה שיקרת אותי. אמרת שלא יקרה לי כלום."

"אשמתי שאת לא מצליחה לשחק אותה קול?" הוא שאל בקול אדיש. "מנשקת אותו כמו איזה סתומה. מה שביקשת, קיבלת."

היא הנמיכה את המראה לראות אותו במושב האחורי, עם האיפור הלבן והצלליות השחורות בעיניים, חולצת רשת. 

"קיבלתי? זובי קיבלתי. סתם היה לך מזל."

"בסדר, רוצה עוד סיבוב?" אמר, נעלב, "תנסי פעם אחת בחיים שלך להביא אותה בגדול. אבל אני רוצה משהו יותר מכלב על זה."

 

בועז בחן את התמונות באלבום הקטן שהיה על המזנון. נופים, מקומות, טיול במזרח, תאילנד?

"מאיפה את?"

"נולדתי בבת ים, גדלתי באשדוד."

"ההורים עוד שם?"

היא לא ענתה מייד, בחרה מילים. "דודה שלי שם. גדלתי אצלה."

בועז כנראה הבין שזה אזור רגיש ושינה נושא. "בקשר להבוקר -"

"תשכח מזה. אני לא יודעת מה קפץ עלי."

הוא ניגש למטבח. "אני לא רוצה לשכוח מזה. אני רוצה להבין, זה היה מרחמים? כי באמת הייתי גמור הבוקר. החיים שלי היו בג'ורה. אבל הבוס אמר לי שלא הבנתי אותו, שגם לו יש כלב, והוא מבין שזה חלק מהמשפחה. ומירב, בואי נאמר שזה כבר לא היה טוב בינינו כבר הרבה זמן, והיום בבוקר, מה שהיה, הבנתי שהחיים לא נגמרו."

הידיים שלה רעדו וכמה שהיא לחצה על המכשיר שמדליק את הגז, קנאק, קנאק, האש לא נדלקה, וכבר נהייה ריח של גז במטבח הקטן. בועז לקח ממנה את המכשיר.

"אני צריכה לשירותים."

היא סגרה את הדלת והתיישבה על האסלה. 'את מטומטמת,' לחשה. 'מה את עושה? ובשביל מה? בשביל פינגווינים? ראית פעם פינגווין בכלל?' היא עיסתה את הרקות. קמה לשטוף ידיים, והביטה בעצמה במראה. 'את עכשיו יוצאת, ואומרת לו שאת לא מרגישה טוב, מה שנכון, ומבקשת שהוא ילך הביתה. וזורקת את העוגיות לפח.' כשדינה יצאה, היא שמעה את הקומקום רותח. היא הלכה לאט, מנסה להבין למה בועז לא מוריד אותו מהאש. כשהגיעה למטבח ראתה אותו שוכב על הרצפה, פניו נפוחות, שארית עוגיה בידו. היא התקשרה למגן דוד.

 

החובשים לא יכלו לעשות כלום, הרופא שהגיע מייד אחריהם קבע את מותו. לא, היא לא ידעה שהוא אלרגי לבוטנים. הם רק שכנים, הוא בא לקפה. אין לה טלפונים של קרובי משפחה. הייתה לו בת זוג, אבל הם נפרדו לא מזמן. היא לא יודעת. לא יודעת. הבית התרוקן לבסוף. 

 

דינה התכווצה לכדור קטן במיטה. היא הכריחה את עצמה לישון. לא לחשוב יותר, לא להיות בהכרה, רק לישון, אבל המחשבות מלאו את ראשה. היא חיפשה הסבר למה שקרה, איזה רמז, אבל מחשבותיה חזרו לבית של דודה בתיה, דירה קטנה, ספות רכות ושטיחים. דינה ובת דודתה, אביגיל, עושות שיעורים.

"קיבלנו את המבחן חזרה." אביגיל אומרת בקול צפצפני. "דינה קיבלה ציון לא טוב."

"מה קרה?" שואלת דודה בתיה.

"אני לא מבינה מילות קישור." דינה בוכה.

"מה הבעיה עם מילות קישור?" אביגיל מצפצפת, "זה ממש קל. מפני ש-, כתוצאה מזה, בגלל ש-"

"לך זה קל," עונה דודה בתיה, "אבל כנראה שלדינה לא."

אביגיל צוחקת, "כן, כנראה שהיא טיפשה. דינה הטיפשה."

 

דינה התעוררה ברבע לשש בבוקר, היא הדליקה את הרדיו וחיכתה לחדשות. השדרן דיבר על כמה עניינים מקומיים, וסיים בידיעה שניסוי בהפיכת פחמן דו חמצני לאוזון הוכתר בהצלחה. המדענים, המשיך, מצפים שהחור באוזון יסגר בתוך מספר ימים, והמליץ לחזור ולהשתמש בספריי לשיער. דינה כיבתה. היא התקלחה, התלבשה, יצאה לחדר מדרגות שומם. היא נסעה בדממה לעבודה, המשרד עוד היה שקט. היא חשבה קצת על בועז, מה הוא היה עושה היום, מחר, בהמשך החיים שלו. מה הוא היה רוצה להשיג. היא לא ממש הכירה אותו, אבל הוא נראה לה כמו טיפוס של ים. היא לא שמה לב לזמן, וכבר הגיעה השעה שבע בערב, והמשרד שוב התרוקן כמעט לגמרי. עמית הכניסה את ראשה לחדר. 

"היי דינוש, את רוצה קפה?"

דינה הרגישה לא נעים לסרב, וליוותה את עמית אל פינת הקפה.

עמית הכינה קפה בכוסות חד פעמיות, והגישה לדינה. "לא יצאת מהחדר כל היום. דאגנו לך."

מי זה דאגנו, דינה תהתה, וענתה, "כן, לא הייתי במצב רוח לקשקושים. הייתה לי הרבה עבודה – היי, שמעת שפתרו את אפקט החממה?"

"כן, אמרו משהו על זה. נחמד." עמית זרקה כפית פלסטיק לפח.

"זה יותר מנחמד." דינה התעקשה, "זה היה מסוכן. סוף העולם."

עמית ציחקקה צחוק מאולץ, נבוך. "כן, אבל זה לא קרה. הכל בסדר."

"כן, עכשיו הכל בסדר."

 עמית שתתה לגימה, "שמעתי ששכן שלך מת אצלך בדירה אתמול."

דינה כמעט הפילה את הכוס. היא סיפרה רק לבוס שלה, כי היא חשבה שתלך להלוויה, ובסוף היא לא הלכה. רכילות רצה מהר. "כן. זה היה," היא נשכה את שפתה, "מוזר."

"מוזר? אני הייתי מתה. פשוט נופלת לידו. איך הגבת?"

דינה הביטה בקצה הנעל שלה. "קראתי למגן דוד אדום."

"אני לא הייתי מתפקדת," עמית נאנחה, "כנראה את יותר טובה עם לחץ."

דינה הרגישה מחנק. "מה זאת אומרת?"

"שאת אחרת. יותר חזקה, יותר זורמת." היא סיימה בחיוך קטן, כאילו סיפרה בדיחה.

"שימי אותי אצל השכן ממול," דינה לחשה שורה משיר, "רק אל תעזבי אותי כאן."

"השכן, ממול?" עמית לא הבינה.

קול מאחורי גבה של דינה לחש, "ומה תרצי עליה?" דינה זרקה מבט אל פח האשפה, מלא בכוסות, צלחות וכפיות. עמית לא תחסר לאף אחד.

 

בבוקר המחרת, דינה אספה את אביגיל מביתה, באיחור. "תקשיבי אבי, אני הייתי חייבת לדבר איתך."

אביגיל תיקנה את משקפיה, "באמת חשבתי, למה שתציעי להסיע אותי."

דינה התעלמה מהציניות. "השכן שלי מת, אצלי בדירה."

אביגיל פערה עיניים, "מה? איך?"

"הכלב שלו מת, והוא. ומישהי שעובדת איתי מתה בתאונת מעלית."

"ברצינות?! וואו, דינדין, אני לא ידעתי, לא אמרת לי כלום. איזה שוק." אביגיל הניחה יד על כתפה של דינה, לניחום וליציבות.

"זה לא הקטע. הקטע הוא שאני עשיתי עסקאות עליהם."

"מה זאת אומרת, עסקאות?"

דינה התרכזה לרגע בעקיפה חדה. "אני שמתי את הקסטה הזו," היא הרימה קלטת, עליה פנים מרוטשות של גבר צעיר עם שפתון וצלליות בעיניים. "והוא הופיע, במושב האחורי. הוא הציע לי לתקן משהו בעולם. אני רוצה עולם יותר טוב, נכון? והוא רצה שאני אהרוג כלב בשביל זה. חשבתי, מה זה כבר כלב בשביל להציל אנשים?"

אביגיל שאפה, "את הרגת כלב?"

"לא בדיוק, הוא נתן לי חטיף שוקולד לתת לו. והוא מת."

אביגיל חזרה בקול חלש, "את הרגת כלב."

"זה כדי להציל אנשים." דינה הסבירה לאט. אביגיל לא ענתה, אז היא המשיכה. "וזה פשוט קרה, גילו תרופה לאיידס. משום מקום. אני סתם אמרתי איידס."

אביגיל הרימה גבה בחשד. "ומה הקשר לשכן?"

"זהו, שבהתחלה אמרתי שזה מקרה, ואז הוא הופיע שוב, ועשינו עוד עסקה. השכן שלי תמורת החור באוזון. ואפקט החממה. שניים באחד. והוא השאיר לי קופסת עוגיות באוטו. ידעת שיש אנשים שמתים מבוטנים, אבי?"

אביגיל לא ענתה. היא פתחה וסגרה את קופסת הקלטת הריקה, נקישות הפלסטיק נשמעו חדות במכונית.

"את ידעת" אביגיל התחילה, אבל הפה שלה היה יבש, היא בלעה וניסתה שוב. "את ידעת שהוא אלרגי לבוטנים לפני שנתת לו את העוגיות?"

"ברור שלא! אני לא רציתי לתת לו אותם בכלל, אמרתי לעצמי שאני אעיף אותו מהדירה וזהו, נראה לי שהוא ניסה להתחיל איתי. הוא מצא את העוגיות לבד ואכל אותן, כשמצאתי אותו הוא כבר היה מת."

אביגיל הוציאה אוויר לאט, באריכות, יותר אוויר משתיארה לעצמה שהיא החזיקה. "רגע, אמרת משהו גם על חברה לעבודה, לא?"

דינה עסקה במרץ בנהיגה, התנועה הייתה כבדה, אבל זרמה. "חברה? לא ממש. היינו מדברות מידי פעם, ואוכלות ביחד. הפלתי אותה לתוך פיר של מעלית."

"את! מה?!" אביגיל לא הצליחה לחבר משפט תשובה.

"בטעות! כלומר, סגרתי עסקה עליה, שמעת בחדשות שפתרו את הבעייה של הפלסטיק? שאפשר למחזר אותו לדשן?"

אביגיל עצמה עיניים, היא הרגישה את תנודות המכונית מכות בה. "מה הקשר לחברה שלך?"

"בדיוקי. סגרתי עסקה בשביל זה, הלכנו יחד למעלית, הדלת נפתחה, באנו להיכנס, ולא הייתה מעלית שם. היא נעצרה, אני נתקלתי בה והיא נפלה למטה."

התמונה עלתה בראשה של דינה, קפואה בזמן, ידיה של עמית פרושות כמו כנפי פרפר, בד חולצתה כל כך קל לאחיזה, וידיה של דינה כל כך קרובות, אבל לא נסגרות.

"זו תאונה, דינדין, זו לא אשמתך! וואו, נראה לי שעברת הרבה בימים האחרונים, עם השכן ובעבודה, ועוד את עם ההורים שלך וכל זה, זה בטוח לא עשה לך טוב. אני חושבת שאת צריכה לראות איזה איש מקצוע, שירשום לך תרופות. נראה לי שאת סובלת מטראומה או משהו, והמצאת את כל הסיפור הזה עם העסקאות כדי," אביגיל משכה בכתפיה, "להסביר את כל המוות הזה סביבך. ליצור איזה היגיון בכל זה."

דינה צמצמה את עיניה. "המצאת? רגע, את לא מאמינה לי?! שנייה, אני אראה לך." היא דחפה את הקלטת למקומה, והאוטו התמלא במוזיקה. "עוד רגע הוא יופיע."

"תרגעי, בבקשה," אביגיל אחזה בחוזקה בידית הדלת. "את מעריצה אותו, אני מבינה, אבל את יודעת שהוא חי, כן? שהוא בן אדם אמיתי, לא שד?" 

דינה התעלמה. "בינתיים, תגידי לי, מה חשוב לך? מלחמות? רעב? מחלות?" דינה עקפה בפראות.

"את תעשי תאונה!"

"תאונות דרכים? זה מה שחשוב לך? את רוצה שלא יהיו תאונות דרכים?"

"כן! אני מאוד, מאוד רוצה שלא יהיו תאונות דרכים!" אביגיל צרחה.

"טוב, אולי רק עוד אחת." אמר קול מהמושב האחורי.

 

דינה חזרה להכרה לרגע קט.

"לא, לא, העסקה לא הייתה עלייך. את צריכה להתעורר."

דינה ניסתה לצלול שוב אל החושך. "אני לא רוצה עסקאות יותר."

"אבל את רצית." הקול קבע.

"רציתי שיהיה טוב לכולם. שלא יהיה חור באוזון, מזבלות, איידס, תאונות."

"רצית שהשכן יפסיק לנג'ס לך."

היא ניסתה לחבק את החושך כמו כרית, אבל לא הצליחה. "עמית לא עשתה לי כלום. היא לא אשמה."

"עמית? עמית המציאה לך כינוי בעבודה. דינה שתינה, נכון? כל המשרד קורא לך ככה, כשהם חושבים שאת לא שומעת. ולמה היא המציאה לך את הכינוי הזה?"

דינה לא רצתה לשמוע, אבל הקול המשיך.

"כי יש כלב מסכן בבניין שלפעמים לא מצליח להתאפק בבוקר ומשאיר שלולית פיפי במעלית. את יורדת עם הריח הזה דקה שלמה, והוא נספג בבגדים, ומנצח כל דאודורנט. את מריחה אותו עלייך כל היום. כל המשרד מריח. את לא מצילה את העולם, דינה שתינה, את מתנקמת במי שמפריע לך."

דינה רצתה להגן על העולם שהיא תיקנה, אבל אז היא שמעה את הקול ממקום אחר, מחוץ לראשה.

"את חושבת שזה יעזור?"

"כן," ענתה אישה, "כשמשמיעים לה את השירים שלך, כל המדדים עולים. אני בטוחה שזה יעזור לה." 

"איך אמרת שקוראים לה?"

"דינה. הייתה בתאונה."

הקול המוכר התקרב. "דינה? את שומעת אותי?"

היא ניסתה לפתוח עיניים, אבל הן היו כבדות מידי.

"היא שומעת אותך," אמרה השנייה, רופאה אולי? "תראה את המוניטור, איך הכל עולה, תמשיך לדבר איתה."

הקול המוכר אמר עוד כמה מילים לא מחייבות.

"מבחינה פיזית היא נפגעה מאוד קל," הסבירה הרופאה, "אבל היא פשוט לא מגיבה מאז."

דינה התאמצה לפתוח עיניים. לקח רגע עד שהראייה שלה התמקדה. זה הוא. בלי איפור לבן, שפתון וצלליות, אבל הוא. לידו עמדה אישה לא מוכרת בחלוק לבן, שלפתע חייכה.

"דינה?" אמרה הרופאה, "את רואה מי זה?"

"אני רוצה אותם חזרה, את כולם." דינה לחשה.

שניהם הסתכלו עליה בגבות קמוטות.

דינה מיקדה את תשומת הלב באיש המוכר, פיו היה פתוח ללא קול. "אני רוצה לעשות עסקה."

"קודם את צריכה להתאושש," הוא אמר בגמגום, "אולי אחרי זה?"

"מה אתה רוצה תמורתם?"

"אני," הוא מהסס, "רוצה שתרגישי טוב, אני מקווה, זאת אומרת, שמעתי שעברת דברים קשים."

דינה הסתכלה על האישה בחלוק, אולי תמורתה? לא, זה חייב להיות יותר קרוב. כל הזמן יותר ויותר קרוב. את אביגיל היא כבר נתנה. נשאר רק דבר אחד שאפשר עוד לתת. היא חייבת, בשביל בועז ועמית והאפי, בשביל אביגיל, שאולי קצת הגיע לה. היא חייבת להקריב, להקריב באמת הפעם.

היא הרימה את מגש המתכת שהיה ליד מיטתה, הוא כבד מספיק. היא חבטה בראשו של האיש, שוב ושוב. היא הפסיקה רק כשזרועות חסונות אחזו בה, ומזרק ננעץ בכתפה. 

 

דינה נשארת בבית החולים. היא מספרת לכולם את כל מה שהיא עשתה עבור העולם, הם מאמינים לה. נראה לה שאביגיל לקחה את זה קשה, כי היא לא באה לבקר. דינה רוצה לבקר אותה, לקחת את אחד מאותם משגרים חדשים, אבל הרופאים אומרים שזה לא רעיון טוב. היא תוהה לעצמה אם אפשר לשדך את בועז ועמית. הם יהיו כל כך חמודים יחד. יש להם המון במשותף, היא אומרת, עמית מתה על כלבים. היא רוצה להעביר להם הודעות, אבל הרופאים אומרים שעדיף שלא. היא כועסת קצת, היא בטוחה שבסתר ליבם, כולם מודים לה על עולם עם תרופה לאיידס, בלי פסולת פלסטיק, עם שכבת אוזון, ובלי תאונות דרכים. למה לא? זה כמו יום הולדת וחופש ואביב ביחד, כל הזמן. שיהנו כולם, זה הזמן שלה לנוח. היא מטיילת בגינה, קוראת ספרים, מדברת עם המטפלים ועם המטופלים. היא שומעת את הקלטת שלו באזניות, חבל לה שגם הוא היה צריך היה לשלם קצת מהמחיר. היא לוקחת את כל הכדורים, משתתפת בכל החוגים. היא הכי אוהבת ריפוי בעיסוק, היא תמיד מציירת אותו הדבר: כלב עם שלוש רגליים, עושה פיפי בשדה של פרחי שוקולד. הכלב שמח.