חתול שחור
זאביד הפיל את המכחול והצמיד את פלטת הצבעים שלו לחיקו כאשר הוא ראה אותו.
הוא עמד שם, לא מוטרד כלל מהקור, השלג או הרוח.
מביט היישר בעיניו.
חתול שחור.
זאביד מעולם לא ראה אחד במו עיניו– הוא שמע סיפורים, אך שום דבר לא יכל להכין אותו לניגוד הצבעים העז שהיה לחתול עם העולם סביבו, כאילו הוא לא קיים באותה מציאות כמו האדמה, השלג והעצים מהם בא.
זאביד נשא תפילה קצרצרה לבן האחד ונס כל עוד נפשו בו, משאיר את מעמד העץ והקנבס הריק למחצה שעליו. בזווית העין הוא קלט את החתול מהדס לכיוון הקשקושים הגמורים למחצה שהשאיר– האם הוא בחן אותם? זאביד פחד לחשוב על כך.
—
אלודי הישירה את מבטה בחשש אל היצור שנעמד מולה. הוא היה בגודל של חתול ממוצע, ונע כמו אחד– האם עיניו היו צהובות מהרגיל, או שזו הייתה רק שמועה?
בעודה מרפרפת בייאוש בין ספריה, נואשת למצוא רמז לגבי התמודדות עם מפלצות פגאניות, החתול השחור התקרב יותר ויותר. אלודי נסוגה לאחור לאורך קיר האחוזה– נראה היה שאם היא רוצה להתרחק מהחיה יהיה עליה להיכנס פנימה. בחריקת שיניים רועמת, אלודי הידקה את אחיזתה בספריה ורצה לעבר הפירצה בקיר האחוזה ממנה יצאה. ספר אחד נפל מחיקה תוך כדי ריצה– האם המפלץ עמד לקרוע אותו לגזרים? לאחר מבט מסוכן אחרון, אלודי הסיקה כי החתול רק מתבונן. היא נשמה לרווחה לפני שנסה פנימה.
—
הנער רץ ממקום מחבואו בין העצים הצפוניים חזרה לכיוון הכפר בו התגורר.
זאביד היה רזה לגילו, שיערו אדמוני ומתחת לעיניו החומות היו שקיות שחורות מתשישות. בגדיו היו מרופטים ומוטלאים, ומגפיו לא היו חדשים. הוא נשען כנגד עץ והתחיל להסדיר את נשימתו. לפני שהספיק להירגע, זאביד הבין כי כעת עליו לחזור הביתה.
הוא התכווץ.
"שכחת להוציא את הכבשים. שוב." אילסד עמד על מפתן הדלת למרות הקור ששרר בחוץ, כאילו חיכה לחזרתו של זאביד.
"אני מצטער, אבא."
"אנדר לא צריך לחפות עליך כל פעם שאתה שוכח את המטלות שלך. איפה היית?"
זאביד בלע רוק.
"יצאתי לצייר. הייתי אמור לחזור בזמן, אבל לא שמתי לב-"
"ציירת? פלא שבכלל חזרת. ברוב הפעמים שאתה יוצא אתה נעלם לכל היום."
"סיימתי מוקדם. ראיתי.. ראיתי חתול שחור."
אילסד הסתכל שמאלה וימינה ווידא שהם היו לבדם.
"סיפרת על זה למישהו?"
"לא! ברור שלא."
אילסד נכנס פנימה וקרא מעבר לכתפו "תיכנס פנימה. עכשיו."
זאביד עקב אחריו, שמח להתרחק מהקור המקפיא. את פניו קיבל בית החווה של משפחתו, מקום נעים מעבר לאמצעיה של משפחת איכרים ממוצעת. החדר המרכזי בבית היה מרוהט היטב, מלא בשרפרפים כורסאות ריקות. אחותו הקטנה דאירה ישבה על כיסא מתנדנד וסרגה, בזמן שהתאומים ישבו מכורבלים בשמיכה ובהו בהשתוקקות באח הכבויה.
"מאקו, שאריה, אנחנו לא נדליק את האח! כבר היה לנו קר יותר. תסתלקו מפה, אני צריך לדבר עם זאביד."
"אוו, זאביד שוב בצרות?" שאלה שאריה בחיוך שחשף שן חסרה.
"אמרתי לכו! תשחקו בחדר שלכם או משהו."
התאומים קמו והתלחששו ביניהם, ככל הנראה על מגרעותיו, חשב זאביד. דאריה המשיכה לסרוג כאילו לא שמעה אותם. אילסד נאנח והתקרב אליה בעדינות.
"דאריה יקירה, את יכולה ללכת לחדר עם האחים שלך?"
אחותו נראתה מבולבלת.
"דאריה? את יכולה להצטרף לאחים שלך?"
בהתחלה היא לא הגיבה. לאט לאט ההבנה השתררה על פניה והיא הנהנה. היא קמה לאיטה מהכיסא ואספה בשקדנות רבה את המסרגות והחוטים שלה. היא חייכה לעבר זאביד ויצאה מהחדר.
"שב." פקד אילסד.
אביו צנח על שרפרף, ואילו זאביד התיישב על כורסא שפנתה בזווית כך שהוא לא נאלץ להסתכל בעיניו הכחולות והקרות של אילסד.
"מה בשם הבן האחד עשית שמשכת אליך חתול שחור?"
זאביד התכווץ.
"אני לא יודע. רק ישבתי לבד וציירתי."
"הוא בטח חשב שתהיה מטרה קלה. זה לא משנה. זאביד, אתה מוכרח לשמור את זה בסוד."
הוא הנהן. "אני יודע."
"אתה לא מבין." אילסד קם ופנה להביט בבנו.
"אסור שאף אחד ישמע על זה, במיוחד לא עכשיו. אם מישהו ישמע שהבן של ליני ראה חתול שחור, זה יעשה צרות צרורות לאמא שלך."
"כי הם חושבים שהיא-"
זאביד הצליח לעצור את עצמו לפני שאביו נאלץ להכותו. למרבה המזל הוא שמר על לשונו בזמן, ואילסד שמר על מזגו. אסור לומר את מילת ה–מ' בבית משפחת אולבק.
"אני מקווה שהבנת. אנדר יחזור בקרוב, וכעונש על הזנחת המטלות שלך אתה תצטרף לג'ון וברי בטיול הבא שלהם לבית של מאטין הזקן."
זאביד התכווץ. מאטין הזקן היה ראש הכפר, והממונה על המיסים. הוא נהג להתאכזר אליהם ולגבות מיסים גבוהים במיוחד, עד הפעם הראשונה שאחיו הגדולים "ביקרו" אצלו. מאז עול המיסים פחת, אם כי עדיין היה עליהם לבקר אצלו כדי להזכיר לו את "העסקה" שביצעו.
"אתה יודע שאני לא יכול לעזור להם איתו. אני לא יכול להיות כזה.. קשוח."
אילסד רכן קדימה לעברו.
"זו בדיוק הסיבה שאתה צריך להצטרף אליהם. זה עולם קשוח, זאביד, ואנחנו צריכים לחשל אותך. אתה צריך להתמקד יותר בטובת המשפחה– פחות הסחות דעת. תפסיק לצייר."
"מה?!" זאביד התפרץ.
עיניו של אילסד הצטמצמו.
"מה אמרת לי עכשיו?"
זאביד השפיל את מבטו.
"התכוונתי לשאול… למה? אני יכול לצייר וגם לעזור למשפחה."
"אתה צריך להתמקד בחישול שלך. להפוך להיות קשוח יותר. ציור יסיח את דעתך."
אילסד הניח יד על כתפו של בנו. זאביד התכווץ.
"אני לא רוצה שתפסיק לצייר לנצח. רק עד שתפנים כמה דברים. בסדר?"
זאביד הנהן.
"ואל תספר לאף אחד על החתול השחור. הבנת אותי?"
זאביד הנהן שוב.
—
הנערה חמקה פנימה לתוך הגנים הענקיים של האחוזה, הנכס הדרומי ביותר של משפחת קסיופיאה. שיערה השחור והפרוע נח על כתפי שמלתה המפוארת. היא שנאה את השמלה, שהקשתה עליה לאחוז בספרי ההיסטוריה שלה. עיניה הכחולות הסוערות נעו לכל עבר בחיפוש אחר המפלץ והיא נשענה כנגד עץ כדי להסדיר את נשימתה. כאשר היא נזכרה מדוע היא יצאה מבית האחוזה מלכתחילה, היא התכווצה.
אלודי קיוותה שתצליח לחמוק פנימה בלי שיבחינו בה, משימה לא פשוטה בכלל. הגדילים של השמלה כל הזמן נתקעו באריחי נוי ובצמחים, ומשקלם של הספרים הקשה עליה לנוע בשקט. למרות כל המגבלות האלו, אלודי הצליחה לחמוק על פני השומר בכניסה ולהגיע עד למסדרון המקביל לאולם הגדול לפני שקול מוכר עצר אותה.
"אלודי קסיופיאה!"
אלודי נאנחה והסתובבה לראות אישה נמוכה לבושה בשמלה מגוחכת יותר ממנה.
"אמא! רק הלכתי לשירותים לפני הנשף."
"עם מספיק ספרים בשביל להקים ספרייה חדשה?"
אלודי הסמיקה.
"אליאס הודיע לי כשנכנסת. לא באמת חשבת שתוכלי לחמוק פנימה בלי שהוא ישים לב? הוא אחד מחיילי 'הבת השלישית'- השומרים הכי טובים שכסף יכול לקנות, בתי."
"את לא חייבת לנפנף בזה מולי. וברור שאני יודעת, אני המלצתי לך לשכור אותם!"
"באמת?" אמה נראתה מבולבלת לרגע. "נכון! זאת עשית." היא לקחה את זרועה של אלודי והתחילה להוליך אותה לכיוון האולם הגדול.
"קדימה, נעדרת מהנשף זמן רב מספיק. איני יודעת כמה זמן היה עובר עד שהיו מוצאים אותך אם אחיך לא היה מודיע לי שנעלמת."
אלודי נחרה.
"ככה את מראה הערכה כלפי הדאגה של אחיך כלפייך?"
"אמא, לניארו רק מתחנף אלייך. מאז שהתחלת לדבר על סידורי הירושה, הוא לא מפסיק לרוץ בכל פעם שאת נוקשת באצבעות."
אמה לא ענתה. היא עצרה משרת חולף והורתה לו לקחת ממנה את הספרים של בתה "הסוררת". אלודי הערימה אותם עליו באי רצון, וחשה מדקרת אשמה כשראתה את הנער הצנום מתמודד מול משקלם המלא של כל כרכיו של דקארד בנושא "הפילוסופיה והמונרכיה".
לפני שהספיקה לפצות את פיה אמא המשיכה לגרור אותה לכיוון הנשף הרועש ממנו ניסתה להתחמק.
"אליאס ראה אותך חוזרת לכיוון האחוזה, לא יוצאת. אני בטוחה שלא היית מבזבזת הזדמנות להימלט מאיתנו רק כי שכחת איזה ספר מאובק או שניים."
אלודי נשמה עמוק.
"חזרתי כי ראיתי חתול שחור."
אמה נעצרה בדיוק לפני הכניסה לאולם הגדול.
"את ראית מה?"
"חתול שחור. חששתי שהוא יתקוף אותי או יטיל עליי קללה, אז חזרתי."
אמה התחילה להתנשם במהירות.
"זה בסדר… זה בסדר… אנחנו נלך לדודה נמיאלה. היא תדע מה לעשות."
אלודי החניקה אנחה ונתנה לאמה להכניס אותה לאולם.
—
"התחש הזקן הזה לא לומד, ג'ון?" שאלה ברי בחיוך.
"הם לא מבינים שאסור להם להתעסק איתנו. כל מי שמנסה לעשות לנו צרות– חוטף." ענה ג'ון והצמיד את אגרופו לכף ידו. מאחוריהם, זאביד הניד בראשו בחוסר אונים.
הם התגנבו לכיוון ביתו של מאטין הזקן. השלושה יצאו בשעת לילה מאוחרת, בלי עששיות ולא על הדרך הראשית. זאביד הבין את הצורך בחשאיות, אבל עדיין פחד ללכת כך באפלה. ברי סיירה מלפנים לוודא שלא יתקלו באף אחד, וג'ון הוביל בידו את זאביד החרד. החלון בצד הצפוני של ביתו של ראש הכפר עדיין היה שבור מביקורם הקודם במקום– זאביד ניחש שלמאטין הזקן לא היה כסף לשלם על התיקון. ברי חייכה והשתחלה פנימה בזריזות, אחיה הגדול מיד מאחוריה.
זאביד הסתכל סביב, וקפא כאשר זיהה דמות בחשכה.
הוא זיהה את יאלאי באור העששית שלה, בתו של האופה. היא בנתה בו לרגע קט, ואז הפנתה את מבטה והלכה. זאביד הבין אותה– כאשר אחיה הגדול צחק על דאריה, ברי שברה את ידו.
זו הייתה דרכה של משפחת אולבק.
"שמור על השקט, אידיוט!" לחש ג'ון כאשר זאביד מעד בעודו מטפס פנימה.
"סליחה."
השלושה צעדו בזהירות לעבר גרם המדרגות העתיק. ברי עלתה ראשונה, תוך כדי שהיא מוודאת שמשקלה לא יגרום למדרגות לחרוק. השניים האחרים הצטרפו אליה אל מול הדלת שניצבה מימין למדרגות– חדר השינה.
ברי החוותה בראשה וג'ון התנגש בכתפו בדלת.
זאביד צרח אך למזלו זה לא שינה דבר– מאטין הזקן כבר היה ער, והביט ממיטתו לעבר ג'ון וברי. הייתה חבורה סגולה מתחת לעינו השמאלית.
"כבר חזרתם? לא באתם רק שבוע שעבר?"
"אנחנו יודעים על הטריק שרצית לעשות לנו." אמרה ברי.
"תכננת להוריד לנו את מכסת הכבשים, שועל זקן שכמותך? יש לך מזל שאמא מצאה את 'הטעות' שהכנסת בחוזה המחודש." הוסיף ג'ון.
האיש הזקן חייך.
"ליני ראתה את זה? חא! אני לא מופתע. הגיוני שיהיה לה כישרון לדברים האלה."
"מה אתה מנסה לרמוז, חתיכת דשן?" שאלה ברי ועיניה הצטמצמו.
מאטין הזדקף למחצה במיטתו. "אתם בוודאי יודעים מה אומרים עליה? רוקחת העשבים מהחווה הרחוקה, שמתווכחת עם כוהנים וכל מי שהיא מטפלת בו מחלים באורך פלא?" הוא רכן לעבריהם ולחש כממתיק סוד.
"אומרים שהיא מכשפה."
זאביד התכווץ כאשר ג'ון החטיף לאיש הזקן סטירה מצלצלת, וברי לקחה בקבוקון בושם מצד המיטה וניפצה אותו על פניו. תוך כדי שמאטין זעק בכאב, ג'ון הסתובב אל אחיו הקטן.
"קדימה. גם אתה צריך להשתתף."
ג'ון וברי סרו הצידה. מאטין הזקן קילל וניגב את פניו בשמיכה. כשסיים הוא ראה נער רועד נעמד מולו לבדו.
"הבאתם את הילד איתכם? חא! אתם בוודאי חושבים שאני באמת פתטי."
"קדימה, זאביד. שמעת מה הוא אמר על אמא– צריך לנקום בו!" עודדה ברי. לידה ג'ון התכופף והתחיל לעקם חלק רופף מרצפת העץ. כעבור כמה רגעים הוא הצליח לעקור חתיכה מהקורה השבורה והחזיק אותו מולו.
"אתה שמעת מה הממזר עשה לנו. ככה זה כולם! אם אתה תראה להם שאתה חלש, הם ירמסו אותך ויקחו מה שהם רוצים. האיש הזה מנסה לשדוד אותנו על בסיס יום יומי. טפל בו."
זאביד לקח את פיסת העץ והתחיל לרעוד. הוא ראה את החבורה החדשה שהותירה הסטירה של אחיו, בגוונים שונים מהחבורה הקודמת. את השריטות והדם על פניו. הוא ראה איש זקן שלא יכל ללכת, ששכניו וודאי ביקרו אותו פעם ביום כדי לוודא שהוא בסדר. הוא ראה את הפחד שהוא התאמץ להסתיר מאחורי המבט המתריס הזה.
זה לא היה נכון. זאביד לא יכל לעשות את זה.
"עשה זאת, זאביד!" צעקה ברי.
"זאביד!" צעק ג'ון.
"גמור עם זה כבר!" צעק מאטין.
"אההה!" זאביד צווח ועצם את עיניו כאשר הנחית את הקורה השבורה.
בשם הבן האחד, הוא יכל להרגיש את העצמות מתפצחות תחתיו. את נשימתו המחרחרת של האיש הזקן. זאביד שמט את הקורה ורץ לפני שייאלץ לחזות בפניו של הזקן חסר האונים שתקף. הוא נתקל בחפצים בדרכו החוצה, רץ בעיוורון לעבר החלון ונפל דרכו החוצה. הוא קם והתחיל שוב לרוץ, לרוץ עד שלא יכל לרוץ יותר. הוא התיישב בעייפות וכבש את פניו בידיו.
הן היו חלקלקות.
הוא הביט בהן.
למרות אור הירח הקלוש, הוא הצליח לראות את הדם.
זאביד טמן את ראשו בידיו ובכה, דמעות שקופות–אדומות שהכתימו את השלג.
—
אולם הנשפים היה מואר באור יקרות, מחומם היטב ורועש להחריד. אצילים זקנים, מנופחים מרוב חשיבות עצמית ומזון משובח, ברברו לכל עבר כאילו היה מי שרצה לשמוע אותם ולא את הכסף שלהם. אמה גררה אותה לעבר ארבעת מושבי הכבוד בראש השולחן– אחד לאחיה מדושן העונג, אחד לאמה, אחד לה והכיסא המפואר ביותר– הכס של דודה נמיאלה.
היא הייתה אישה מרשימה– גבוהה, שיערה האדמוני קלוע בכמה צמות והיא נשאה את עצמה בביטחון רב. אם היא לא הייתה מכירה את האישה מילדות, היא הייתה חושבת שהיא אצילה אמיתית.
נמיאלה קמה לעברה וחיבקה אותה.
"ילדתי היקרה! עכשיו כשהגעת, אפשר להתחיל."
היא מחאה כף, וצבא קטן של משרתים זינק מדלתות המטבח עם הררים של בשרים, תפוחי אדמה בשמנת וירקות בתנור. האם היא הריחה כמהין ביניהם? נמיאלה באמת הגזימה.
המשרתים הביאו את המזון לשולחן, והאורחים הסתערו עליו ברעבתנות. לפי המסורת, הארוחה לא התחילה באמת עד שהוגשה המנה העיקרית, לכן אלודי לא איחרה. טכנית.
"הבה נדון בבעיית האיחורים שלך, ילדתי. היא ממש לא מקובלת עליי." לחשה דודתה בעודן מתיישבות. אמה הביטה מהצד בדאגה.
"איזו מטרה נוכחותי משרתת כאן, מלבד להיות יהלום נוסף על הענק שלצווארך?"
נמיאלה הזעיפה פנים.
"מתחיל להימאס לי מהגישה שלך, ילדתי. את אולי לא אוהבת את מה שעשיתי עם המשפחה הזו, אבל את תתייחסי אליי בכבוד."
אלודי הישירה מבט לעיניה של נמיאלה– משימה לא פשוטה כלל. עיניה הכחולות נראו כמו סערות מתערבלות, שהייתה להן נטייה להשיג לה כל מה שרצתה. למרות זאת היא המשיכה.
"מה שעשינו, דודתי, לא כל כך מרשים. את רוב החפירות באילן היוחסין אני ביצעתי, ובמקרה התמזל מזלנו למצוא קשר דם למונרך מיקהאיל."
נמיאלה תפסה את פרק ידה בחוזקה.
"הפכתי אותנו לעשירות, אלודי. אני בספק אם את עוד זוכרת את שנות העוני שלנו."
"וכיצד אנחנו מנצלות את העושר שלנו? אנחנו מארחות נשפים. אנחנו משתמשות בהשפעה שלנו כדי להטיל מיסים. 'האצילים המקומיים נהגו בנהתנות ובזבזנות, עד שנכבשו על ידי המונרכיה.' אנחנו בדיוק כמותם."
נמיאלה צמצמה את עיניה.
"ציטטת את 'ההיסטוריה של קטאריס', של פאדריג שינובאן?"
עיניה של אלודי נפערו.
"איך ידעת?"
דודתה נחרה.
"אני קוראת מדי פעם. יש לי מעמד לשמר. משהו שאת צריכה להפנים. בכל מקרה, שאלתי היא זו– את יודעת כמה עלה לנו העותק של הספר הזה?"
אלודי קפאה לרגע, ואז הנידה בראשה.
"שלוש מאות דרכמות. שלוש מאות. לפני שגרמתי לנו להתעשר, קלנתה לא הייתה רואה שלוש מאות דרכמות בחודש."
אמה התכווצה כששמה הוזכר בשיחה. היא לא אהבה להתעמת עם אחותה.
"התחביב הקטן שלך הוא יקר, ילדתי. צריך לממן אותו איכשהו. אז אל תתנשאי מעליי, כשכל מה שאני עושה זה לנסות לשמור על המשפחה הזו."
אלודי הרכינה את ראשה. משרתת ניגשה לנמיאלה ולחשה משהו באוזנה. היא הנהנה והמשרתת הלכה לכיוונה של משפחת טריס– ולכיוון בנם הבכור. אלודי נאנחה וטמנה את ראשה בידיה.
"בשם הבן האחד, אני לא יכולה להתמודד עם זה עכשיו."
נמיאלה הרימה גבה.
"ילדתי, הרגע דיברנו על החשיבות של שימור המעמד שלנו. הוא מממן את כל הספרים הקטנים שלך." היא הרימה כוס יין אדום והוסיפה "ממתי את משתמשת בשמו של הבן האחד? חשבתי שאת מתכחשת לקיומו."
"אני לא מתכחשת לקיומו, דודה, רק לאלוהותו." היא נאנחה כשראתה את ורנון טריס, נער גמלוני בעל אישיות של דלעת, מחייך לעברה מעבר לשולחן.
"המונרכית הראשונה רצתה לבסס את שלטונה, אז היא האדירה את מותו של בנה בקרב כקדוש מעונה. אין לו שום קשר לאלוהות."
אלודי היססה.
"אבל אני מניחה שיש הרגלים שמוטמעים בנו עמוק. ראיתי חתול שחור היום, אז נבהלתי."
נמיאלה קפאה לרגע. ואז המשיכה לחתוך את הסטייק שלה כאילו דבר לא קרה.
"מישהו ראה אותך?"
"לא."
"מעולה. שמרי זאת בסוד. אי אפשר לדעת איזה נזק זה יגרום למעמד שלנו."
אלודי גלגלה עיניים.
"הם לא אמורים להיות שונים מחתולים רגילים, דודה. כל המחקרים אומרים שהאמונה הפגאנית הזו היא בגדר שמועה."
"אז למה פחדת?"
אלודי לא אמרה מילה.
נמיאלה משכה בכתפיה ואמרה "ובכן, תוכלי לשלב עובדות משעממות רבות מסוג זה בחתונה שלך ושל ורנון."
"מה?" התפרצה אלודי.
כל הראשים הופנו אליה, אך לא היה לה אכפת. קלנתה עשתה כמיטב יכולתה להסב את תשומת ליבם למנה חדשה של דגי חרב אפוים– המנות פשוט המשיכו להגיע.
"או עם מאטרים, או הבן של ויינראט או של וטלין או אפילו הבת של פיניגן. אני לא אבחר בשבילך שידוך, אבל אישה במעמדך צריכה להיות נשואה."
אלודי נאנחה.
"כולם ראשי כרוב שמתעבים כל סוג של עבודה או למידה."
נמיאלה הסתכלה שוב בעיניה.
"אני לא מוכנה להתפשר בנושא הזה. המשימה שלך היא להיכנס מתחת לחופה, והיא הולכת להיות בראש מענייניך לזמן הקרוב. הבהרתי את עצמי?"
אלודי הנהנה בצער.
—
זאביד בהה בשלג.
עבר חודש מאז ביקורו אצל מאטין הזקן. ג'ון וברי הכריחו אותו לבקר גם בבתים אחרים– אנשים שניסו לרמות או לעשוק אותם. הוא החזיק מעמד, אם כי הוא סירב להשתתף. הם ביקרו גם אצל מאטין הזקן– ביקורים שהוא סירב להיות חלק מהם.
הזיכרונות סירבו להרפות ממנו.
משקל הקורה בידיו.
קולות הריסוק של פניו הזקנות של מאטין.
האימה שכילתה אותו.
הוא רק רצה לצייר.
איך אדם כה נורא יוכל אי פעם לצייר משהו יפה?
"זאביד." הוא שמע קול מוכר קורא לו. אחד שהוא לא היה צריך להתכווץ כששמע אותו.
הוא הפנה את ראשו.
"אנדר?"
אחיו הגדול התקרב לעברו. הוא היה איש צנום עם פנים קרות, אבל הוא היה האח האהוב עליו.
זאביד קם בפתאומיות.
"פספסתי תורנות, נכון? אני מצטער! אני אדאג לרעות את הכבשים כמו שצריך ו-"
"לא תורך, זאביד! למעשה זה תורי. התחלפתי עם שאריה כדי לבוא לדבר איתך."
"אה." המתח בקולו של זאביד לא נעלם.
"מה רצית?"
"שב איתי." ביקש אנדר והתיישב בצל העץ המושלג. זאביד התיישב לידו בזהירות.
"מה מטריד אותך, אחי?" שאל אנדר בלי להסתכל עליו.
"אלו.. אלו עסקי המשפחה, אנדר. אנחנו עושים דברים נוראים כל כך. איך אתה חי עם זה?"
אחיו נאנח.
"אני מבין את הסיטואציה אליה נקלעו. ראינו פעם אחת ששימוש בכוח לפתור בעיות עובד, אז המשכנו לעשות את זה. האחרים בכפר רואים אותנו בתור התוקפים, ותוקפים בחזרה. וככה המעגל הזה ממשיך עד שנהרוס את עצמנו."
"זה נורא!"
אנדר הנהן.
"אני לא יודע איך אני אמשיך להיות חלק מזה."
"אז אל."
זאביד פנה להביט בפניו של אחיו. היה קשה לדעת מתי הוא מתבדח.
"אני לא יכול פשוט להתעלם מזה. אני חי איתכם, עם כל הבלגן והזוהמה."
"אתה לא חייב. אתה יכול לעזוב."
"אני לא אנטוש את המשפחה שלי."
אחיו הביט בעיניו. לא היה שום רגש בעיניו כשדיבר.
"אנחנו משפחה של דפוקים, זאביד. אבא רק מתעלל בכולם, מאקו ושאריה כבר הושחתו ממנו וג'ון וברי הם פושעים. היחידים ששפויים פה הם אמא, דאריה ואתה."
"אני נראה לך שפוי?"
אנדר עשה משהו שזאביד לא ראה אותו עושה כבר שנים– הוא חייך.
"בוודאי. רק אדם שפוי ירגיש רע להיות חלק ממה שקורה במשפחה הזו. אני כבר לא מרגיש את הכאב. אני מניח שזה אומר שגם אני לא שפוי."
אנדר הצביע על חזהו של זאביד.
"יש בך משהו, אח קטן. רגש אמיתי, שיוכל להתפתח לדברים נפלאים אם תיתן לו."
"כמו ציור."
אנדר הנהן.
"לא ציירתי מאז אותו הלילה. בכל פעם שאני מנסה, אני– אני נזכר. בהכל."
"אני מבין. קח את הזמן, אבל אני אשמח שתחזור לצייר. אני בטוח שגם אמא תשמח– הבטחת לה שתצייר את דאריה, נכון?"
זאביד חייך.
"אני אשתדל."
אנדר קם והתחיל ללכת חזרה לכיוון הבית. הוא נעצר אחרי כמה צעדים, כשהבחין שזאביד לא בא איתו.
"מה קרה?"
"אני כבר מגיע." אמר זאביד בהיסח דעת, מבטו מופנה אל השיחים שלידו. "תתקדם בלעדיי."
אנדר הנהן הולך משם.
זאביד המשיך להסתכל אל השיחים. הוא ראה משהו ביניהם.
חתול שחור.
הוא היה אמור להיבהל. החתול היה מפלצת.
אבל זה גם מה שהוא הפך להיות, אחרי מה שהוא עשה למאטין הזקן– אולי כולם מפלצות.
—
אלודי הרגישה כלואה.
כל ימיה היו גדושים בפגישות עם מחזרים ומחזרות שונים אותם שידכה לה דודתה. כולם היו אותו דבר– הם העמידו פנים שהם התעניינו בה, ניסו לברר באגביות מזויפת מה הנדוניה אותה היא מציעה ואז התאכזבו כאשר היא התחילה לדבר.
למען האמת היא אפילו ריחמה עליהם– כמה מהם לא נראו מעוניינים בכלל, ואפילו אלו שבאמת התעניינו בה נתקלו בעוקצנות מצדה ולא הרבה מעבר.
היא לא הייתה כלואה באמת– לא היו שומרים על סף דלתה, והיא יכלה לצאת לעיר לסידורים. לא, היא הייתה כלואה על ידי מילותיה של דודתה.
"התחביב הקטן שלך יקר, ילדתי. צריך לממן אותו איכשהו."
היא צדקה. כל מה שאלודי רצתה היה ללמוד– אך היא לא יכלה לעשות זאת בלי העושר של דודתה. העושר אותו שנאה. העושר אשר היה שייך גם לה.
ולכן היא הייתה לכודה במעגל של תיעוב עצמי.
היא התחילה לעשות מה שכל מלומדת מתוסכלת תעשה כאשר היא נתקלת במבוי סתום– היא התחילה לשתות. אחרי כמה כוסות יין, היא יכלה להתעלם מהשנאה שהיא הפנתה כלפי עצמה.
המראה שלה מדדה במסדרונות בשמלות סמרטוטים ישנות, שתויה לחלוטין, הפך להיות נפוץ מדי. נמיאלה החלה להורות על עוצר בלילות– לא מכיוון שהוא יעצור אותה, אלא מכיוון שהוא ימנע מאחרים לראות אותה במצב הזה.
"ומתחת לאור הירח הזה, השניים התחילו שוב!" היא צעקה למסדרון הריק. בשלב הזה של הלילה היא הרבתה לצטט את דקארד– שהיה קצת רגשן מדי, לדעתה.
"ומה זה אומר לנו על ז'אן לוק ומאגולר?!"
"שהם קיבלו התחלה חדשה, גבירתי."
אלודי נעצרה.
היא לא ראתה את המשרת ששטף את הרצפה– פלא שהיא לא החליקה. היא דשדשה לעברו.
"אתה הבחור הנחמד שעזר לי עם הספרים, נכון?"
הוא הנהן.
"זה אנוכי! השם הוא ג'ן, גבירתי."
"ואתה קראת מאמרים של דקארד?"
"אני הצצתי בספרים שאמך הורתה לי לקחת, גבירתי." הודה בביישנות.
"ובכן ג'ן, האם אוכל לעניין אותך בדיון פילוסופי בנושא 'מדוע דקארד הוא רומנטיקן חסר תקנה?'"
ג'ן גיחך.
"אשמח, גבירתי. הבה ניתן לך משהו לאכול– אלינר ודאי עדיין במטבח בשעה הזו."
היא נתנה לג'ן להוביל אותה במטבח, ותוך כדי כבר התחילה לקטר על כל מגרעותיו של הרולדסון דקארד כפילוסוף, כאב ולבסוף כבן אנוש.
"אני חושב שכדאי שנתחיל מההתחלה, גבירתי. תוכלי להציג שוב את דעתך?"
אלודי נחרה.
"דעתי היא כזו– כל המסר מאחורי הסיפור של ז'אן לוק ומאגולר הוא שאחרי כל הדברים הנוראים שהם עשו כמלכים, מגיעה להם התחלה חדשה."
ג'ן הנהן. "זה היופי בעבודתו– למרות שהיו אנשים נוראים, רואים במהלך הסיפור כי הם משנים את עצמם ומנסים להיות אנשים טובים יותר. את לא מאמינה כי אנשים יכולים להשתנות?"
"בוודאי שכן! אנשים הם טובים מיסודם, אלא אם כן משחיתים אותם."
ג'ן רכן קדימה.
"אז מה הבעיה, גבירתי?"
אלודי חבטה בשולחן.
"הבעיה היא שזה לא המסר. ז'אן לוק ומאגולר היו מלכים, ג'ן! זו תעמולה שנועדה להעמיד פנים שהפשעים של המעמד השולט כלפי נתיניו הם פשעים שניתן לסלוח עליהם."
ג'ן הניד בראשו לשלילה.
"הם לא היו רק מלכים, גבירתי. לאורך הסיפור ראינו שהם היו אנשים. הסיפור האניש מלכים מהעבר הרחוק, וגרם לנו לראות שגם הם בני אדם. את לא חושבת שבני האצולה הם גם בני אדם?"
אלודי היססה.
"הם אנשים עם כל כך הרבה כוח. והם מנצלים אותו לרעה. הוא לא מגיע להם. אנחנו עושים הכל לא נכון."
"הרבה כוח, משמע הרבה הזדמנויות לעשות טעויות. אבל גם כמה הזדמנויות לעשות דברים נכון."
"ואם… אם אני אעשה דברים טובים… יהיה מותר לי גם לעשות מה שאני אוהבת?"
ג'ן צחק.
"מותר לך? גבירתי,את אנושית! את יכולה לעשות כל מה שאת רוצה לעשות."
"גם אם הם לא נאותים למעמדי?"
"אפילו אם הם לא נאותים למעמדך. כיצד דקארד סיים את הספר שלו?"
"נמאס לי מחומות," התחילה לצוטט. "אני מדמיין עולם בלי עוד חומות. לא בין ממלכות, לא מחוץ לבתים ולא בתוך הלב." ג'ן חייך.
"תרצי שאקח אותך לחדרך, גבירתי?"
"תודה לך, אבל אני חושבת שאסתדר." אלודי יצאה– בראש צלול יחסית– מהמטבח.
ונעצרה.
הוא חזר.
החתול השחור נעמד מולה, והוא– התחכך ברגלה?
בעודה עומדת מולו, מבולבלת, הוא התיישב מולה. לאחר התלבטות קלה, היא החליטה להתעלם ממנו ולחזור לחדרה. הוא עקב אחריה, אבל לא הלך מאחורי גבה אלא לצידה. האם הוא מלווה אותה?
הידיעה שהוא שם הרגיעה אותה, משום מה.
אחרי הכל, הוא בסך הכל היה חיה שסגדו לה כמשרתת של אלה פגאנית לפני הקמת המונרכיה.
והאוזניים שלו היו חמודות.
—
משהו רע קרה.
זאביד הרגיש את זה במבטיהם של אנשי הכפר האחרים בדרכו הביתה עם הצאן. הוא הרגיש את זה באי הנוחות ההולכת והגוברת של הכבשים שלו. הוא ראה את זה בממטר השלג הבלתי פוסק שצבע את האדמה, על כל גווניה, בלבן אינסופי.
הוא הגיע הביתה.
וראה את אילסד בוכה.
הוא החזיר במהרה את הכבשים למכלאות שלהן, והתקרב בזהירות לאביו.
הוא לא ראה את זאביד עד שהיה ממש מולו. הוא קפץ בבהלה לפני שזיהה את בנו. אז הוא הסתובב וניגב את דמעותיו בידיו.
"אילסד– אבא, מה קרה?"
"הם אסרו אותה. הם אסרו את ליני."
עיניו של זאביד נפערו.
"הם אסרו את אמא? מי זה הם?"
"אנשי העיר המקוללת הזו מדרום! היא תמיד מכרה להם תרופות וטיפלה בכל החולים שלהם, וככה הם גומלים לה?! בשריפה על המוקד?"
נראה שהמזג הרגיל של אילסד שב אליו. הוא רקע ברגלו בזעם.
"הם מעיזים לקרוא לאשתי מכשפה?!"
זאביד התכווץ לשמע המילה הגסה.
"זה לא הכל, ילד. ליני לקחה את דאריה לעיר איתה, שתלמד את המקצוע. עכשיו גם היא נקלעה בכל הבלגן הזה."
זאביד התנשם. דאריה הקטנה, הילדה שלא הייתה בריאה באמת מאז שנולדה, אחת האנשים היחידים שהמשפחה כולה אהבה– כלואה?
"מה נעשה?" שאל.
"אני אגיד לך בדיוק מה נעשה."
באותו הרגע יצאו מהדלת ג'ון וברי– כל אחד מהם נושא קלשון. מאחוריהם יצאו התאומים עם לפידים, ואנדר דידה מאחוריהם עם קלשון משלו.
"אנחנו הולכים לצעוד לעיר הזאת, ולהכניס למי שאחראי שם קצת שכל בראש!"
ברי דקרה קדימה בקלשון שלה בהתלהבות.
זאביד החוויר.
"אתם מטורפים."
"מה אמרת?" שאל אילסד ורכן מעל בנו.
"אמרתי שאתם מטורפים! זה לא פיגוע בודד בלילה! אתם הולכים להתקיף את העיירה השכנה. יש לכם מושג כמה אנשים הולכים להיפגע?"
אילסד ניסה להחטיף סטירה לזאביד, אך הוא נע הצידה בזמן והמשיך לדבר.
"אתם לא יכולים לפתור כל בעיה באלימות! בשם הבן האחד, תנסו לדבר עם מישהו פעם בחיים שלכם! יש להם איזושהי הוכחה שהיא מכשפה?"
משפחתו נראתה לפתע מעט נבוכה.
"ראו חתול שחור לידה." אמר ג'ון.
"אתם לא רציניים. זה הכל?"
ברי ניתרה מרגל לרגל, עיניה דבוקות לרצפה.
אילסד לקח צעד נוסף לעבר זאביד. הוא התרחק ממנו.
"בן, אתה כבר ראית מספיק כדי לדעת שאנשים לא מקשיבים לקול ההיגיון. הם לא יקשיבו. הדרך היחידה שאפשר לדבר היא באמצעות אלו." הוא לקח קלשון נוסף מג'ון והרים אותו.
"תצטרף אלינו."
"לא."
זאביד שילב את זרועותיו על חזהו.
"אני לא אהיה חלק מהטירוף הזה."
אילסד הניד בראשו. ואז משפחתו יצאה לדרך. אף אחד לא הסתכל עליו– אף אחד מלבד אנדר, שהנהן באישור.
ואז משפחתו עזבה והוא נותר לבד.
הוא נפל על ברכיו והתחיל להתנשם במהירות.
הוא עשה את זה.
הוא התנגד אליהם.
אבל מה עכשיו?
מה יקרה כשהם יחזרו?
זאביד התחיל להילחץ ולהביט סביבו– ואז ראה את החתול השחור. ממתין לו.
זאביד בהה ביצור. זה לא היה צירוף מקרים, הוא בא בשבילו. אבל מה מטרתו?
החתול הסתובב לכיוון ההפוך, ויצא צפונה.
זאביד היה מבולבל. ביתו היה המקום הצפוני ביותר שהם הכירו– מעבר לו היה רק יער אפל, שהזהירו אותו מפניו מאז שהיה ילד. לאחר מבט קצר לאחור, זאביד נכנס פנימה אחרי החתול.
—
"אלודי?!"
אלודי נתפסה בעודה מנסה לצאת מהחלון הדרומי של חדרה. רגל כבר הייתה מחוץ לפתח, נוגעת בחבל הארוך שהכינה מסדינים ושמיכות. בתחתיתו נח שק שמן מלא בזהב.
"ילדתי, מה את חושבת שאת עושה?!" נמיאלה נראתה זועמת, ואילו על אמה ראתה הבעה שאלודי לא ראתה על פניה מעולם.
היא חשה נבגדת.
"יש לך פגישה עם אלזור בעוד עשר דקות, את לא הולכת לשום מקום!"
"נמיאלה, היא גנבה מאיתנו."
נמיאלה פנתה להביט באחותה.
קלנתה לקחה צעד אחד קדימה.
"למה, בתי? למה את זורקת לפח את החיים החדשים שקיבלנו?"
"אני לא יכולה לחיות ככה. לא יכולה." אמרה אלודי בצער.
"אני שמחה בשבילכן שאתן יכולות לסעוד ולשתות על כסף דמים של המונרך. אבל אני לא."
"ומה לגבי התחביב הקטן שלך?" שאלה נמיאלה.
"אני בטוחה שהיעלמותו של השק החסר מהכספת שלי הוא מעשה ידייך. את לא מתכוונת לממן אותו באמצעות הכסף שלי? את צבועה."
אלודי זעה באי נוחות, רגל אחת מחוץ לחלון.
"הכסף לא בשבילי."
היא הסתכלה מעבר לחלון, וראתה דמות בברדס לוקחת את השק. היא נופפה לה לשלום ונעלמה לתוך הלילה. אלודי חייכה ופנתה שוב למשפחתה.
"תרמתי את הכסף לבית יתומים. אני לא אגיד לכם איזה כדי שלא תוכלי לעשות שום תעלול ולגנוב אותו בחזרה."
"מה לגבי הלימודים שלך?!" שאלה אמה.
אלודי הפסיקה לחייך.
"אמך צודקת." התערבה נמיאלה. "שום מוסד השכלה לא יקבל קבצנית חסרת שם שהגיעה במקרה לסף דלתם. מה הייתה התוכנית שלך להתקבל ללימודים, בלי השימוש במעמד אותו את מתעבת?"
"אני לא יודעת." אמרה. "אבל אני אמצא דרך ללמוד בלעדיכם."
ואז היא החזיקה חזק בחבל המאולתר שלה, והחליקה במורד האחוזה אל החופש.
זה כאב. היא מעולם לא ניסתה משהו כזה, וידיה נשרטו מהחיכוך עם החבל המאולתר. אבל היא הגיעה בשלום לאדמה, והתחיל לרוץ.
היא לא חשבה על הצעד הבא. היא רק רצה ורצה עד שהיא הייתה חייבת לעצור כדי לנשום.
היא התקפלה והתחילה להתנשם במהירות. היא לא חשבה כל כך רחוק, מה עכשיו, מה היא תעשה עכשיו?
היא הרימה את ראשה.
וראתה חתול שחור מביט בה חזרה.
היא חייכה.
החתול התחיל ללכת דרומה, לכיוון היער שמאחורי האחוזה שלהם.
היא לא ידעה מה מסתתר מאחוריו.
היא עקבה אחריו ללא היסוס.
—
זאביד עקב אחרי החתול. הוא לא ידע כמה זמן עבר, אבל הוא לא חש עייפות. הוא לא חש רעב. למרבה הפלא, הוא אפילו לא חש בקור. כאשר הסתכל סביבו, הוא ראה שלא היה שלג.
לבסוף הם הגיעו לקרחת יער, ומה שהיה במרכזה גרם לנשימתו של זאביד להיעתק.
במרכז קרחת היער היה אגם עגול באופן מושלם. הוא שיקף את הירח המלא, אבל באופן כלשהו הירח השתקף לרוחבו ולאורכו של האגם, מה שיצר את האשליה של אגם בצבעה של הלבנה. זאביד נפל על ברכיו והעריך את המראה.
"זה מה שרצית להראות לי כל הזמן הזה?"
החתול יילל והתחכך בידו. זאביד ליטף אותו בהיסח דעת.
"אני חייב לצייר את זה!" קרא פתאום ונעמד בפתאומיות. "חייבת להיות פה חתיכת עץ שבורה, ועם קצת שרף אוכל-" הוא פנה שוב לעבר החתול השחור.
הוא דחף לעברו בעדינות פלטת ציור חדשה וקנבס ריק. המכחולים היו ברמה מעולה, והצבע היה טרי.
זאביד הסתכל בעיניו הצהובות של החתול.
"אתה עשית את זה?"
החתול יילל בגאווה וניפח את חזהו.
זאביד רכן וליטף את ראשו של החתול.
"אין לי איך להודות לך!"
החתול רק הנהן והתיישב לצידו, עיניו הצהובות מביטות בקנבס הציור הריק.
זאביד הנהן, הרים את מכחוליו והתחיל לצייר.
—
אלודי עקבה אחרי החתול. היא לא ידעה כמה זמן עבר, אבל לא היה לה אכפת. היא הייתה שרוית אופוריה ונחישות. היא הצליחה להשתחרר, סוף כל סוף. החתול הוביל אותה לכיוון קרחת יער, שלמרבה הפלא לא הייתה מכוסה בשלג– אולי היה מקור מים חמים בסביבה?
אז היא יצאה מקו העצים ונשימתה נעתקה.
מולה התפרש אגם כסוף מתחת לירח מלא. זה היה המקום היפה ביותר שראתה מימיה. וזה היה גם מקום שהיא זכרה.
"אני קראתי על המקום הזה!" צעקה.
"אני קראתי עליו איפשהו, אגם כסוף, אגם כסוף! איפה זה היה? אם רק היו לי את הספרים שלי איתי-"
היא השתתקה כשחזרה להביט בחתול השחור.
ובספר עב הכרס שעליו הוא ישב.
היא הושיטה אליו את ידה בחשש, כאילו הוא עלול לחטוף אותו ממנה. החתול השחור רק קפץ הצידה ונתן לה להרים את הספר שחיפשה.
"מעשיות האלים הפגאנים, כרך שלישי." היא הלכה במעגלים ודיפדפה עד שהגיעה העמוד שחיפשה.
"אגם כסף–ירח. אגם שמופיע רק בליל הירח המלא, הוא היה אתר קדוש למאמינים של אלת האהבה."
אלודי התיישבה, והחתול השחור מיד התיישב בחיקה. היא המשיכה לקרוא.
"פעם בשנה, במקום שיקיימו עבורה טקסים, האלה לא הייתה נותנת לאיש להיכנס. היא הייתה שולחת משרתים אל זוג אנשים חסרי אהבה, מובילה אותם לכאן ומעניקה להם את מושא אהבתם. לכן משרתיה, זוג החתולים השחורים, הפכו לסמל עתיק לאהבת אמת."
—
משתי קצוות האגם, מבטיהם של נער ונערה צעירים נפגשו. הם לא הבחינו אחד בשני קודם לכן. הם היו רחוקים מכדי לראות את הסומק שעלה זה על פניו של זה, או מכדי לשמוע את הגרגורים התואמים של זוג החתולים השחורים.
מבטו של זאביד חזר לציוריו, אהבתו האמיתית.
מבטה של אלודי הושפל חזרה לספר ההיסטוריה, אהבתה האמיתית.
אבל כאשר השניים הביטו שוב זה בזה מעבר לאגם הכסוף, הם הרגישו סוג אחר של אהבת אמת.
