קסם של אמת
הקוסם עמד מול שערי העץ העתיקים המובילים לחצר הארמון. לאדם המסתכל מהצד, היה נראה, מסתבר, שהאיש מסתכל על הגילופים היפים של הדלתות, שתיארו את קורות "המלחמה הגדולה" (המלחמה מול השדים ששלטו עד אז בעולם בני האדם,) בצורה מקוצרת, שבעקבותיה נבנה הארמון לפני יותר מאלף שנה. אך כיון שהאיש היה, כאמור, קוסם, ההתבוננות שלו כללה עוד דברים מלבד הסתכלות רגילה.
"השער מנוטרל," אמר הקוסם לאדם שעמד מימינו, שמילא כרגע את תפקיד "שר הצבא החלופי" לאחר שקודמו נהרג בקרבות. "האמת," הוא המשיך באיטיות, "זה כמעט היה קל מדאי. מלבד קסם נעילה בסיסי וכמה קללות פשוטות, השער חסר כל הגנה."
שר הצבא השתהה וליטף את זקנו באיטיות. "ואין סיכוי שפספסת משהו?" הוא שאל.
הקוסם הניד בראשו.
"אם כך," אמר שר הצבא, "אני מניח שכדאי שנכנס, אנחנו מקווים שעד הזריחה המלך יהיה כבר בידיים שלנו."
הקוסם ידע שהוא חושב את אותם מחשבות כמוהו, מה יקרה שהיום הזה סוף סוף יגמר. אם הכל יתנהל כפי התוכנית, והם יצליחו לתפוס את המלך עוד היום, משמעות הדבר היא הרבה יותר מניצחון בקרב. זה יהיה סוף של מרד עקוב מדם. מרד שנמשך כבר כמעט שמונה שנים. מרד שבו מתו יותר ממחצית הממלכה.
אבל יותר מזה, זה יהיה סוף המלכות של סיסרא, המלך הרשע ביותר שעמד אי פעם בראש ממלכת חצור.
הכל התחיל לפני עשר שנים, בהפיכה.
הפיכות, כמובן, היו דבר רגיל בחצור, כיון שזו היתה הממלכה המשגשגת ביותר בקדמה, היבשת המזרחית, היתה מלחמה גדולה על השליטה בה. מי ששלט בחצור, שלט בעצם בכל היבשת, כיון שמשאביה הרשו לה ביטחון כלכלי מופרז ויכולות סחיטה כלפי שאר הממלכות.
אז הפיכות אכן היו נפוצות בחצור, כמעט כל שנה היתה הפיכה או נסיון הפיכה, אבל שום דבר לא הכין את אנשי הממלכה להפיכה שקרתה לפני עשר שנים…
קול עבה קטע את מחשבותיו באחת. "המפקד, החיילים מחכים לפקודות!" אמר הקול.
הקוסם הסתובב לכיוון הקול, זה היה חייל, מותיקי המורדים, למען האמת. הוא אפילו זיהה אותו.
"אני לא מפקד," אמר הקוסם בקול נוקשה, אולי קצת יותר ממה שהתכון, "אני חייל בדיוק כמוך."
פניו של החייל נותרו חתומות.
הקוסם המשיך, "בכל מקרה, אני עומד עכשיו לפתוח את הדלת. ניטרלתי את הקסמים שהגנו על הדלת, אבל אין לדעת אילו הפתעות הם הכינו לנו בפנים. לכן לאחר שאני אפתח את הדלת, אתם צריכים להיות בכוננות לכל דבר שלא יפרוץ מהחצר בפנים. "
החייל הצדיע. "בסדר גמור המפקד!"
הקוסם גילגל את עיניו, והניד בראשו. "אני לא המפקד. המפקד היחיד הוא שר הצבא, וגם אני כפוף אליו."
הוא הביט לאחוריו, שם עמד שר הצבא ודיבר עם כמה חיילים.
החייל השתהה לרגע, אולי כדי לראות אם הקוסם מנסה אותו. משראה שהוא רציני, מלמל כמה מילות התנצלות וחזר בריצה לכיוון שאר החיילים.
הקוסם הסתכל עליו. הוא שנא את הכבוד שכולם רחשו לו. הוא היה שמח להתחלף עם כל אחד מהחיילים האחרים, אף אם בשל כך היה צריך לוותר על כוחות הקסם שלו. אך הוא ידע שהוא קריטי למלחמה הזאת. אם לא הוא, מזמן המורדים היו מפסידים. וזה שהמורדים ינצחו, מספיק חשוב כדי שהוא יסבול את כל גינוני הכבוד כלפיו.
הקוסם חזר להתמקד בדלת, הוא וידא בפעם האחרונה שהוא לא פספס שום לחש הגנה או קללה. הוא ידע שאם הוא פספס, התוצאה עלולה להיות הרסנית.
אבל לא, היה שם רק לחש נעילה בסיסי ושתי קללות פשוטות שהוא ניטרל. מלבד זאת, דלת עץ רגילה לחלוטין.
"על החיים ועל המוות," הוא מלמל לעצמו. הוא ניגש אל הדלת והניח את ידו עליה, הוא עצם את עיניו ונשם שתי נשימות עמוקות.
קליק!
קול נקישת המנעול בישר לו שפתיחת הדלת עבדה. הוא פקח את עיניו. שום קללה לא הופעלה. הוא נשאר בן אדם, שום מכת ברק לא פגעה בו, ושום חמור מתפוצץ לא נחת עליו. (אל תצחקו, זו קללה קטלנית.)
הוא הביט מאחוריו. החיילים היו בכוננות, למקרה שמשהו יצא מהחצר לכיוונם. הם עמדו בשלוש שורות של שבעה חיילים כל אחת אם חרבות שלופות ומגנים מורמים. שני הקשתים שנותרו להם עמדו מאחוריהם, חצים מתוחים בקשתותיהם. כולם חיכו בנשימה עצורה.
שום צליל לא נשמע.
הקוסם התקדם בהיסוס קדימה והציץ מבעד לשער.
לא היה שם אף אחד. החצר הענקית של הארמון היתה יפיפיה ומטופחת, אבל חסרת חיים לגמרי. שום ציפור לא צייצה, שום כלב לא נבח (על אף שהיה ידוע שהמלכה חובבת גדולה של כלבים), והכי מוזר, אף אדם לא נראה בשטח החצר. הקוסם היה בטוח שיחכה להם מארב, או לכל הפחות כח התנגדות כלשהו. אבל כלום. לא היתה שם נפש חיה.
הקוסם הסתובב אחורה. כל החיילים נדרכו באחת.
"השטח פנוי!" הוא צעק.
הם ידעו שהמלך יודע שהם כאן, לא היה להם טעם לנסות לשמור על פרופיל נמוך. ואולי אפילו מוטב שירעישו, ככל שיותר ירעישו, הם יותר יפחדו מהם.
החיילים הלכו לכיוונו באיטיות, מביטים כל הזמן לצדדים, כאילו חוששים שיסתערו עליהם בפתאומיות. מה שגם היה אפשרי, כמובן.
"אוקי," פתח הקוסם, "מרגע זה אנחנו נכנסים לשטחו של המלך בעצמו," את המילה 'המלך' הוא הגה בזלזול מכוון. כולם רחשו בדיוק את אותם רגשות כלפיו. "משמעות הדבר," הוא המשיך, מדגיש כל מילה מדבריו, "שכל השטח עלול להיות ממולכד. בין אם על ידי קסמים, בין אם על ידי מלכודות, ובין אם על ידי כל מיני יצורים כאלה או אחרים. הכוננות עכשיו צריכה להיות גבוהה פי כמה, מובן?"
"כן המפקד!" צעקו החיילים.
הוא נאנח וגלגל את עיניו, אבל לא תיקן אותם. לא היה להם זמן לזה.
"ואם מישהו רואה משהו חשוד," הוא המשיך, "שיעצור במקומו ויגיד לי. אל תנסו לטפל בדברים אם אתם לא בטוחים מה הם, מובן?"
"כן המפקד!"
"מעולה, לכו אחרי בזהירות, המטרה שלנו היא להגיע לארמון ולמצוא שם את המלך."
מבלי לבדוק אם החיילים בעקבותיו, החל הקוסם להתקדם באיטיות לכיוון הארמון. הוא לא יכל שלא להתפעל מהגודל העצום של החצר, היא היתה כמעט בגודל של שכונה שלמה. היא היתה מטופחת להפליא, שורות שורות של עצים יפיפיים התמרו ברחבי החצר. היו שם ארזי כסף (שהעלים שלהם עשויים מכסף טהור), אלוני יהלומים (שבלוטיהם הם יהלומים עגלים) והיה נדמה לו שהוא ראה כמה צפצפות זהב (שעשויים מרישא עד גמירא מזהב צרוף). העושר המופרז היה כמעט מגעיל. אנשים ברחבי הממלכה רעבו למוות, בזמן שבארמון מגדלים עצי נוי שיכולים לפרנס את כל עניי הממלכה ואף יותר מכך.
כולם ידעו שהמלך הוא חמדן. ראו את זה כבר בתחילת ההפיכה שהוא הוביל. כל הבזיזות… מההתחלה היה ברור שזה לא הפיכה רגילה.
בדרך כלל, ההפיכה מתחילה ונגמרת מהר, המורדים תוקפים את הארמון, ומנסים להשתלט עליו ולתפוס את המלך. אם הם מצליחים, הם מקבלים את השלטון, ואם לא, טוב… אתם יכולים לנחש מה הסוף שלהם.
אבל בכל מקרה, תמיד ההפיכות נגמרות בין המורדים לשלטון. במקרה הגרוע ביותר, המורדים משתלטים על כמה בתים סמוכים לארמון כדי להתבצר שם. אף פעם לא תוקפים סתם אזרחים.
אבל הפעם זה היה שונה.
הוא נזכר הצרחות. מכל הכיוונים, כל הבתים שסביבו. הוא בכלל לא היה גר בעיר הגדולה, הוא חי בעיירה קטנה בקצה הממלכה, שתמיד היתה מחוץ לכל האירועים. חיים שלווים ושמחים. אף אחד לא ציפה לאותו הלילה…
"המפקד! מצאנו פה משהו חשוד!"
הקוסם התנער. הוא חייב להשאר מרוכז. כולם סומכים עליו.
"תראו לי אותו." אמר הקוסם.
חייל חיוור ניגש אליו בהיסוס, "הנה, הכדור השחור ההוא." הוא הצביע ביד רועדת לנקודה מימינם.
הקוסם התקדם לעבר הנקודה. עכשיו הוא הבין על מה הוא מדבר. על הדשא, מימינם, היה מונח כדור שחור פשוט. הוא היה נראה כעשוי משיש, או סוג כלשהו של אבן חלקה. נראה בפשטות כמו איזה פסל לנוי, מסוג הדברים שיש הרבה בגינות.
"למה זה נראה לכם חשוד?" שאל הקוסם.
החייל החיוור נע באי נוחות במקומו. "חשבנו, פשוט… זה נראה קצת מוזר שיהיה פה פסל לנוי סתם באמצע הגינה, לא?"
"המממ…"
"המפקד רוצה שנמשיך?"
"לא. אני קודם אבדוק את הכדור, יתכן שאתם צודקים בדבריכם."
הקוסם הרים את ידו ולחש דבר מה. בין רגע התחוור לו עד כמה הם צדקו. הוא אפילו לא היה צריך לתור אחרי הלחש, הוא מצא אותו מיד.
הכדור היה כדור צפיה. עם לחש צפיה פועל.
הקוסם החוויר. "אתה," הוא פנה לחייל שעמד לידם, "תקרא לשר הצבא. ואתה," הוא הסתובב בחזרה לחייל החיוור, "תביא לי את החרב שלך."
החייל השני רץ מיד לחפש את שר הצבא. החייל החיוור שלף את חרבו והושיט אותה לקוסם.
"תודה." הוא ענה בשפה רפה. הראש שלו היה עסוק במשמעויות של התגלית. איך לכל הרוחות זה אפשרי? ואם כן…
"הקוסם?"
זה היה שר הצבא, עומד זקוף למולו.
"הבנתי שמצאתם משהו חשוב?" שאל שר הצבא.
הקוסם הנהן לאיטו. "רק רגע. קודם אנטרל את הכדור." הוא אמר.
הקוסם הניח את ידו על להב החרב והטיל עליה לחש חיזוק פשוט. אור כחול נוגה התפשט על פני החרב.
הוא הניף את החרב מעל ראשו. אמנם הוא לא היה מוכשר בשימוש החרבות, אבל את הפעולה הפשוטה הזו גם הוא ידע לעשות.
הוא הנחית אותה בעוצמה על הכדור.
קראק.
הכדור נחצה לשני חצאים מושלמים. עשן שחור הסתלסל מביניהם.
הקוסם פנה בחזרה אל שר הצבא. "אתה יודע מה היה הכדור הזה?" הוא החווה בידו על שני החצאים שהעלו עשן לידם.
הוא הניד בראשו.
"זה היה כדור צפיה, כלומר, כדור שהושתל בו כישוף המאפשר לראות ולשמוע דרכו את כל מה שקורה לידו."
שר הצבא קימט את מצחו. "אוקי… אז מה כל כך בעייתי בזה? הרי בכל מקרה הם יודעים שאנחנו כאן."
הקוסם חיכך את ידיו בעצבנות. "נכון," הוא אמר, "אבל זה אומר לנו שני דברים. דבר ראשון, ככל הנראה הם כולם נמצאים בתוך הארמון ומחכים לנו שנגיע. זה מסביר למה לא פגשנו אף אחד עד עכשיו."
שר הצבא הביט בו במבט מהורהר. "נשמע הגיוני, מה הדבר השני?"
"הדבר השני," המשיך הקוסם באיטיות, "הוא שטעיתי."
"טעית במה?" שאל שר הצבא.
"טעיתי," ענה הקוסם בלחישה, "כשאמרתי שאין להם יותר קוסמים."
פיו של שר-הצבא נפער. "א-אתה בטוח?"
הקוסם הנהן בעגמומיות. "לחש צפיה מחייב שימוש בקסם כל זמן שמשתמשים בו. זה לא כמו לחשי נעילה או קללות שאתה מטיל פעם אחת וזהו."
"אבל אמרת…"
"אני יודע מה אמרתי," הוא קטע אותו, "ואני באמת לא יודע איך זה הגיוני. אבל זאת המציאות, הקסם הזה פעל, הרגשתי אותו."
שר הצבא ליטף את זקנו. "אם אתה צודק… זה רע, רע מאוד."
הקוסם הנהן. לא היה לו מה להוסיף. הם היו בטוחים שהם חיסלו את כל קוסמי המלך. אם הוא צודק, ובאמת יש למלך עוד קוסם, זה יכול להיות ממש רע, הוא זכר את קרב הקוסמים הקודם שהיה לו, שכמעט נגמר במותו…
שר הצבא נשם נשימה עמוקה. "טוב, אנחנו רק יכולים לקוות שהוא קוסם חלש יחסית אליך. קסם צפיה זה קסם מורכב?"
הקוסם גירד בראשו. "לא במיוחד," הוא ענה, "אבל אי אפשר לדעת איזה עוד דברים הוא מסוגל לעשות."
"המפקדים," הם שמעו קול מאחוריהם, "החיילים מחכים לפקודות."
הם הסתובבו לראות מי הדובר. זה היה החייל שפנה אליו בהתחלה.
שר הצבא נתן הקוסם מבט רב משמעות אחרון, ואז פנה בחזרה לחייל.
"תגיד להם שאנחנו ממשיכים," הוא אמר בקול נחוש, "בואו נגמור את המלחמה הזאת."
הם הגיעו לארמון. ארמון זה אולי מילה צנועה למבנה שבו התגורר המלך. הארמון היה בגודל עצום, לא פחות ממאה מטר על מאה מטר. הוא היה בהתחלה קטן יותר, אבל המלך עשה בו "שיפוצים" שניגבו מכיסם של בני הממלכה, כמובן.
שני דלתות ענק, עשויות זהב טהור, התמרו למול הקוסם. הוא הביט בהם בהשתאות. כל דלת היתה בגובה של כשמונה מטרים, מעוטרת בפיתוחים יפיפיים. אחרי שנגמור עם זה, הוא חשב לעצמו, נוכל לפרנס רק עם הדלתות הללו חצי מהממלכה.
אבל הוא לא כאן רק כדי להסתכל על היופי של הדלת, הוא צריך לבחון אותה בהסתכלות פנימית יותר.
הוא הרים את ידו ולחש את הלחש לאיתור קסמים.
לחש נעילה… וזהו. זה פשוט לא הגיוני. רוצים שנצליח להיכנס? למה?
הוא בדק עוד פעם. כלום. מלבד לחש נעילה בסיסי, הדלת היתה חסרת הגנה לגמרי.
הקוסם ידע שיש לזה רק משמעות אחת. הם כל כך בטוחים שהם עומדים לנצח, ולכן הם רוצים שהצליח להכנס. וזה ברור שזה קשור לקוסם שלהם. אחרת אין סיבה שהם יחשבו שהם יכולים לנצח.
מה שאומר, שהוא שוב טעה. זה לא קוסם חלש.
למעשה, היה לו תחושה שזה קוסם חזק יותר ממה שהוא פגש אי פעם.
"אני פותח את הדלת, להיות בכוננות!"
"כן המפקד!" צעקו החיילים.
קליק!
הדלת נפתחה בכל חריקה. בגלל כובדן העצום של הדלתות, נדרשו עזרה של חמישה חיילים לפתוח אותן לרווחה. כמו בפעם הקודמת, הם חיכו לבדוק שאף אחד לא יוצא לתקוף אותם, ולאט לאט החלו להתקדם בהיסוס.
בפנים נחשף אולם כניסה ענק, מואר כולו בלפידים. כשהקוסם התקדם, הוא שם לב שיש משהו במרכז האולם הגדול.
הוא צמצם את עיניו. "רק רגע…"
באמצע האולם היה תלוי שלד, ידיו אזוקות לתקרה ורגליו מרחפות באוויר.
"אה!" הקוסם לא הצליח לעצור את הצעקה שבקעה מפיו.
כל החיילים מאחוריו נעצרו בבת אחת.
"מ-מה זה?" הוא שמע חייל לוחש מאחוריו.
הקוסם הרגיש את הרעד בגופו. אבל הוא ידע שאסור שהם ידעו שהוא מפחד, כולם סומכים עליו.
"זה מסר," הוא אמר בקול יציב, עד כמה שהצליח, "הם רוצים להזהיר אותנו, שזה יהיה הסוף שלנו אם נמשיך."
רחש עבר בין שורות החיילים.
שר הצבא עמד לידו והסתובב לכיוון החיילים.
"אוקי," הוא פתח, מתעלם לחלוטין מהשלד התלוי, מראה לכולם שהוא לא מפחד ממנו כלל, "הקרב עוד מעט כנראה עומד להיות הקרב המכריע שלנו, ואנחנו עומדים לנצח בו. כולם זוכרים את הטכניקה שעליה התאמנו?"
"כן המפקד!"
"וכולם מוכנים למסור את נפשם למען ניצחוננו?"
"כן המפקד!"
"אם כך," הוא אמר בחצי חיוך, "בואו נלך לנצח."
הם חצו את האולם, משתדלים לא להביט בשלד הנראה כצופה עליהם בעיניו החלולות.
בקצה האולם, היתמר גרם מדרגות לולייניות שהובילו לקומה הבאה, ככל הנראה למעונו הרשמי של המלך.
הקוסם היה בטוח שיש פה גם מעלית קסם או משהו כזה, כיון שלפי הסיפורים על גודל בטנו של המלך, קשה להאמין שרגליו יוכלו לסחוב אותו במעלה המדרגות הלוליניות, אבל לא היה להם זמן להתחיל לחפש אותה. מה גם שהיה יתרון במדרגות, שאיתם הם יוכלו לעלות כולם ביחד.
"נראה שכדאי שאתה תוביל," לחש לו שר הצבא באוזנו.
הקוסם הנהן והחל לעלות במעלה המדרגות. הוא חש את ידיו מעקצצות בעצבנות. מבלי משים, להבות כחולות החלו לרצד בכף ידו.
להבות כחולות…
תוך כדי שהוא עולה במדרגות, לכיוון המלך, אויבם המושבע. החלו לצוף בראשו הזכרונות מההפיכה.
הוא שמע את הצרחות. הוא נזכר בלהבות הכחולות שאפפו את הכפר, את החיילים שפשוט על הבתים. קוסמים שהרגו את מי שהתנגד. "הלילה השחור" הם קראו לו.
המלך לא רק רצה לקבל את השלטון על הממלכה. הוא רצה לדכא את הנתינים, להחדיר לכולם שהם עבדים ותו לא. הפשיטות על הכפרים, שהתחזו לסתם שודדים, למרות שכולם ידעו שהם בשליחות המלך. המיסים המטורפים. אנשים החלו לרעוב למוות. אבל למלך לא היה אכפת. הוא אפילו לא הסתיר זאת. "עבדים לפעמים מתים למען אדונם," הוא אמר, "כך עובדת המערכת, כך סובב הגלגל. אני יודע שלפעמים זה לא פשוט. אבל זו המציאות."
ואט אט החל להתארגן המרד. אנשים שאיבדו את משפחותיהם. אנשים שרצו צדק. אנשים שלא פחדו למות למען טובת הכלל.
והם נלחמו. רבים מתו, רבים כל כך…
"הקוסם!"
הוא פקח את עיניו באחת. כדור אש כחול היה מונח בתוך ידו, גיצי אש הסתחררו סביבו, כמו מעין טורנדו קטן של אש. הוא הבין מה קרה, מרוב כעס, הוא כמעט איבד שליטה בקסם.
"הקוסם! הכל בסדר?"
זה היה שר הצבא, הוא הסתכל עליו בפרצוף מודאג.
הקוסם נשם נשימה עמוקה. "אני… כן הכל בסדר. סתם ריחפתי במחשבות."
שר הצבא חייך חיוך קלוש, שלא הסתיר שהוא עדיין מודאג.
"בסדר… רק תזכור שנגד הקוסם שלהם, מי שזה לא יהיה, אתה צריך להיות ממוקד לגמרי. כל עוד לא ניצחנו את הקוסם, הקרב לא נגמר. תזכור את זה."
הקוסם הנהן באישור. הוא ידע את זה כמובן. גם פלוגה קטנה של חיילים יכולים בקלות להפסיד לקוסם. אם הקוסם ההוא ינצח אותו… לא, אסור לא להפסיד בקרב הזה.
לפני שהוא הספיק ללחוץ את ידו ידו של שר הצבא לחיצה אחרונה, הם כבר מצאו את עצמם בסוף המדרגות, אל מול הדלת המובילה למעונו הרשמי של המלך.
הקוסם כבר פשט את ידו כדי לבדוק את ההגנות שלה.
ואז הוא שם לב. הדלת היתה פתוחה.
מבעד לדלת נשמע קול שגרם להם לקפוא. קול של בכי.
"די, די." נשמע קול נשי, "עוד מעט הם יגיעו והכל יגמר."
קולות הבכי התחזקו.
הקוסם הסתכל על שר הצבא בהפתעה, שהחזיר מבט מופתע כמוהו.
"להיכנס?" שאל הקוסם בחיתוך שפתיים. הוא הרגיש את האדרנלין שוצף בגופו, אבל הוא הבין שמשהו פה לא כשורה, אולי כדאי להם לחכות להבין מה קורה כאן.
שר הצבא נענע בראשו. ומיד, כמו על פי סימן, נשמעה חבטה עזה. קולות הבכי פסקו.
הקול הנשי צווח, "עוד מעט הם יגיעו, אתה רוצה שככה יראו אותך?"
יפחה אחת נשמעה, ואז, שקט.
"עכשיו!" צעק שר הצבא.
בבת אחת נכנסו כולם דרך הדלת והסתדרו במערך תקיפה, מוכנים לכל מה שיבוא. אבל הם בהחלט לא ציפו למראה שנגלה בפניהם מעבר לדלת.
המלך, יושב על כסא המלכות, פניו לוטות בתוך ידיו, ויפחות עדינות נשמעו בוקעים מביניהם. לידו, על כסא נמוך יותר, שהיה בהחלט פחות מהודר מהכסא של המלך, ישבה המלכה, או לפחות כך הם הניחו. הם אף פעם לא ראו את המלכה, כיוון שהיא אף פעם לא הראתה את פניה מחוץ לארמון. היו שאמרו שהיא ביישנית, היו שאמרו שבילדותה הוטלה עליה קללת זנב. איך שלא יהיה, אף אחד לא ידע איך היא באמת נראית. אבל עכשיו היה די ברור שזאת היא. באופן מוזר, המלכה לא נראתה מפוחדת כלל. היא נראתה אדישה, כמעט משועממת. היא הביטה בציפורניה, והתעלמה לחלוטין מכניסתם לחדר.
והכי מוזר, לא היה שום סימן לחיילים. כלום.
לפני שהקוסם הספיק לחשוב מה לכל הרוחות קורה כאן, שר הצבא כבר פעל. "זה נגמר," הוא אמר, תוך שהוא שולף את חרבו ומניף אותה לכיוון המלך, "שלטון הדמים שלך נגמר. היכנע או מות!"
המלך הציץ לרגע מבין ידיו ואז… פרץ בבכי.
שר הצבא פער את פיו בהפתעה, אבל לפני שהוא חשב על משהו לומר, המלכה קמה. בפעם הראשונה היא הביטה לכיוון החיילים.
"זה לא יפה מה שאתם עושים," היא אמרה, קולה רך כמשי, "תראו איך אתם מפחידים את בעלי, מאז שנכנסתם לארמון הוא לא מפסיק לבכות."
בכיו של המלך התגבר.
"אני מציעה," היא המשיכה, סורקת את הפרצופים הנדהמים של החיילים, "שתלכו עכשיו, ונוכל כולנו להמשיך לחיות את חיינו בשקט ושלווה."
זה גרם לשר הצבא להתעשת. הוא כיוון את חרבו לכיוונה של המלכה.
"לא תבלבלי אותנו בדיבורים הסרק שלך," הוא אמר, "שלטונכם הנורא תם. בואו אחרינו בכניעה, או ש…"
"או שמה?"
הבכי של המלך המשיך להתגבר .
שר הצבא התעלם ממנה והחל להתקדם לכיוון המלך, אבל המלכה הלכה גם היא ועמדה ביניהם.
"זוזי מדרכי, אישה." הוא סינן בזעם.
היא חייכה, "או שמה?"
זה היה הקש ששבר את גב הגמל. שר הצבא התפרץ בזעקת זעם לכיוונה, חרבו מוכנה להכות. אבל רגע לפני שהוא הגיע אליה היא הרימה את ידה.
שר הצבא נעצר במקומו, חרבו נפלה בקול קרקוש על הרצפה המעוצבת.
היא הרימה יותר גבוה את ידה. לאט לאט החל שר הצבא לעלות באויר, תוך שהוא אוחז בגרונו ומשתנק.
"פתאום אתה לא כל כך מאיים, מה?" היא צחקה ברשעות.
ואז, בתנועה חדה, היא הניפה את ידה בבת אחת מעל לראשה, והטיחה אותו בתקרה. נשמע קול ריסוק, וגניחת כאב. ואז המלכה הורידה את ידה בבת אחת. שר הצבא הוטח בעוצמה הרצפה, ועוד קול ריסוק, חזק יותר מקודם, נשמע בחלל החדר. לרגע שמעו את גניחות הכאב החלושות של שר הצבא, ואז, דממה.
הקוסם הביט בגופו הרצוץ של שר הצבא וניסה לשמור על עשתנותיו. זה לא יכול להיות, לא יכול להיות שהוא פשוט…
"מת." הוא שמע את המלכה אומרת, "אם למישהו היתה תקווה, אז לא. הוא לא חי."
הוא הרים את מבטו אל המלכה. היא עמדה בדיוק באותו מקום, והסתכלה בשעמום על צפורניה. הוא הרגיש את הזעם גואה בו. היא פשוט רצחה ברגע זה מישהו, והיא אפילו לו ממצמצת.
הוא הרים את ידו, תוך רגע כדור אש מושלם עמד בתוכה. הוא הניף את ידו, והשליך עליה בעוצמה את כדור האש.
היא אפילו לא הסתכלה. רגע לפני שהכדור האש פגע בה, היא הרימה את ידה כנגדו והוא פשוט התפוגג.
מה?
היא הישירה את מבטה אליו ואמרה בקול חסר רגש. "כיון שאני רחומה, אני אתן לכם הזדמנות אחרונה ללכת, אם תישארו…"
"אז מה?" הוא שאל בקול מתריס, על אף שבתוכו הוא פחד כמו שלא פחד מעולם.
"אז," היא המשיכה באיטיות, "לא יהיה מי שילך."
לרגע היה שקט. ואז בבת אחת, כל החיילים רצו לכיוונה של המלכה, חרבותיהם מתנופפות בידיהם.
בשניה הראשונה המלכה היתה בהלם, ואז, הבעת זעם עלתה על פניה.
טראח!
פיצוץ ענק העיף את כולם לצדדים. מבעד לעשן, הקוסם ראה את החיילים מנסים לקום ולהתארגן מחדש. הפיצוץ היה די חזק, אבל לא נראה שגרם נזק ממשי.
ואז הוא הסתכל על המקום שבו היתה המלכה. ורק בקושי הצליח להחניק את הצרחה שאימה לצאת מפיו.
במקום בו היתה המלכה, עמדה עכשיו דמות שחורה לחלוטין. גובהה היה כשלושה מטרים לפחות, ומגבה העליון יצאו שתי כנפיים ענקיות, שחורות גם הן. מראשה ביצבצו שתי קרניים אדומות, שהתאימו רק לעינייה, שבלטו גם הן בצבע אדום מחליא.
הדמות, הביטה למקום בו שכב וחייכה חיוך שחשף את שיניה המחודדות, שהיו שחורות גם הן.
עכשיו הוא הבין למה הם לא ידעו שהמלכה היא קוסמת, כי היא באמת לא היתה סתם קוסמת. למעשה, הוא הבין, היא כלל לא בת אנוש.
הוא ראה מספיק ציורים שמתארים את המלחמה הגדולה כדי לזהות שדים.
"נו, עכשיו אתה מזהה אותי אותי?" היא שאלה בלגלוג. הקול שלה הפך לחד וצורמני, כאילו בתוך הגרון שלה ישנן שתי מתכות שמתחככות זו בזו.
מכל צדדיו, הוא ראה את החיילים נסוגים אחורה ועל פניהם נסוכה הבעה של אימה טהורה.
היא הסתובבה אליהם, עיניים האדומות נצצו ברשעות.
"הו לא, אל תחשבו שאני אשאיר אתכם להשתעמם פה, הכנתי לכם תעסוקה בזמן שאדבר עם הקוסם."
היא הניפה את ראשה לאחור ופלטה מפיה צליל שכמותו הם לא שמעו מעולם. זה היה צליל של סבל, של כאב, של רוע. כמו יללה של חתול פצוע, רק פי מאה יותר נורא.
ואז זה הפסיק. ברגע הראשון הקוסם התנשף בהקלה. אבל כשהוא הביט שוב על השדה, הוא הבין מה היא עשתה.
מכל צד של השדה עמדו שלושה יצורים, הם נראו די דומים לה, אך היו מעט יותר קטנים, ולא היה להם כנפיים. כל אחד מהם אחז בקלשון בעל שלוש חודים, בצבע אדום, פרצופיהם היו מעוקמים בחיוך מעוות.
הקוסם ידע מה הם, ובכל זאת כמעט התעלף במקום. לקראת סופה של המלחמה הגדולה, (שבעצם היתה מרד בני האדם כנגד שלטונם של השדים ששלטו בהם לפני יותר מאלף שנה), כשבני האדם החלו לנצח את השדים, השדים בייאושם, פיתחו לחש אפל שהופך בני אדם למכונות הרג רצחניות, שמצייתות ליוצר שלהם. בזמנו היו קוראים להם…
"בני שטנים!" רעם קולה של השדה, "משימתכם היא להרוג את כל הלוחמים, לא להשאיר נפש חיה!" ואז הוסיפה בקול חלש יותר, "אני אטפל בקוסם."
בני השטנים הנהנו בשמחה. נראה היה שאין פקודה שהיתה יותר משמחת אותם. הם החלו להתקדם לכיוון הלוחמים, שנראו מפוחדים עד אימה.
"ואתה," עכשיו פנתה השדה אליו, "מה דעתך שנדבר מעט."
לפני שהוא הספיק לפתוח את פיו כדי להתנגד, הוא כבר הרגיש כח בלתי נראה שמושך אותו לכיוונה. בהתחלה הוא ניסה להאבק, אבל הוא הבין שעדיף לו לשמור את כוחותיו, גם ככה נראה שסיכויו להישאר בחיים אפסיים.
"נו, מה אתה אומר על יצירי כפי?" היא חייכה חיוך עקום והחוותה בידה על בני השטנים, שכבר עמדו ממש מול החיילים המפוחדים, ובחנו אותם במבט מזרה אימה. "כמובן," היא המשיכה, " ניסיתי לעשות את זה לכל החיילים שנותרו, אבל למרבה הצער," היא אמרה בקול שהדגיש שאין לה אף טיפה של צער, "רובם לא שרדו את התהליך. אבל כמובן, שישה מהיצורים הללו יכולים לחסל בקלות את כל הפלוגה שלך, כך שאין לך מה לדאוג." היא חשפה את שיניה המחודדות וצחקה.
"בוודאי אתה שואל איך אני כאן, ולא בכלא שלי?" היא הדגישה את המילה כלא בשנאה גלויה.
הוא כמובן ידע שלאחר המלחמה הגדולה, כשהסתיים סוף-סוף שלטונם של השדים (שלפי הסיפורים, היה אפילו יותר נורא מהשלטון של סיסרא), השדים, חלשים ומובסים, נכלאו על ידי קסם רב עוצמה. הוא כמובן לא ידע איפה, אבל הוא ידע שיש מישהו שאמור לשמור על הכלא ולבדוק שהקוסם לא נחלש.
בצד השני של החדר, המלך החל להתייפח שוב פעם. הפעם בקולות חזקים אפילו יותר. השדה התעלמה ממנו והמשיכה: "החולשה שלכם, בני האנוש, היא שאין לכם סבלנות. אין לכם ראיה ארוכת טווח. אנחנו, לעומתכם, יודעים לחכות. כמה זמן שצריך."
היא השמיעה חרחור קטן של צחוק והמשיכה: "אז חיכינו, וחיכינו. היה לנו זמן, לא מיהרנו לשום מקום."
"ולאט לאט, הקסם נחלש, הכבלים נרפו, ואתם," היא הצביעה עליו באצבע שחורה, גרומה, "התעלמתם, השתעממתם מלשמור עלינו. עד שבסוף היה לנו מספיק כח כדי לפתות קוסם חמדן ושוטה שהתקרב מדאי לכלא שלנו. גרמנו לו לשחרר אותנו בקלות."
היא צחקה שוב את צחוקה המחריד. בצד, המלך הגביר את יפחותיו.
"א-אבל…", הוא נשם נשימה עמוקה והתחילה שוב, "אבל אם באמת השתחררתם, איך זה שעוד לא התחלתם להלחם בנו?"
היא הביטה בו במבט של בוז. "אחרי הפעם הקודמת, הבנו את הטעויות שלנו. היינו טיפשים ששלטנו בכם בכח. הבנו שיש דרך פשוטה בהרבה לשלוט בכם."
הבכי של המלך עכשיו הפך להיות ממש הסטרי.
"אתה מבין," היא המשיכה, מתעלמת לחלוטין מבכיו של המלך. "אתם אפילו לא צריכים לדעת שאנחנו שולטים בכם, מספיק לשלוט באיש אחד," היא החוותה בידה על המלך, שעכשיו כבר רעד בלי שליטה בכסאו מרוב בכי, "ואתה יכול להשתלט על ממלכה שלמה."
"אתה בטח יודע," היא המשיכה, "שכל אחד מאיתנו קשור למידה נפשית רעה אחת. אני," היא ניפחה את חזה בהדגשה, "שדת התאווה!"
"כל מה שהייתי צריכה," היא המשיכה," זה למצוא אדם אחד, שכבר יש לו נטייה טבעית לתאווה וחמדנות, ולהשתלט עליו. כל כך פשוט. נכון חביבי?" היא פנתה אל המלך.
הוא לא ענה, הוא היה מכווץ כולו בכסאו, חיוור כמו סיד, ודמעות שקטות זלגו על לחייו.
השדה שירבבה את שפתיה ברוגז קל ואז חזרה אל הקוסם.
"נו טוב, אני אטפל בו אחר כך." היא אמרה בבוז גלוי. ואז היא פנתה אל הקוסם בחזרה ושפתיה התעקלו שוב בחיוך אכזרי, "אבל קודם כל, אטפל בך."
שינג!
לפני שהוא הספיק בכלל לחשוב, היא עטה עליו, וטפריה פיספסו אותו במילמטרים ספורים. אינסטינקטיבית, הוא עשה את הדבר הראשון שעלה בדעתו, לחש מגן.
בשניה, בועת אנרגיה תכולה הופיעה סביבו, מקיפה אותו כמו אקווריום קטן. לרגע השדה נרתעה לאחור, ואז בחנה אותו בחיוך.
"לחש מגן?" היא שאגה מצחוק, "אתה אפילו לא מנסה להילחם?"
היא הרימה את ידה ולחשה משהו, לרגע הוא חשב שהוא רואה את ידה זוהרת, ואז…
בום!
קרן שחורה בקעה מידה והוטחה בעוצמה במגן. הוא הרגיש איך הוא נהדף אחורנית, איך לאט לאט המגן נחלש, איך כוחו נגמר…
ואז היא הפסיקה. לרגע הוא חשב שאולי נגמר לה הכח, אבל אז הוא הביט לכיוונה, וראה איך היא מסתכלת עליו.
"ראה!" היא החוותה בידה, "לפני שאהרוג אותך, אני רוצה שתראה איך חיילך מתים!"
הוא הסתכל במבט חטוף לכיוון שאר החיילים, וכמעט שצרח, יותר ממחצית כבר שכבו על הרצפה ללא ניע, והשאר נאבקו בכוחות אחרונים, עייפים ומובסים.
הוא לא יכול לתת להם למות. הוא חייב לנסות לעזור, כמה חסר סיכוי שזה נראה.
כאילו קראה את מחשבותיו היא גיחכה. "הדרך היחידה שתוכל להציל את חיילך היא אם תהרוג אותי, רוצה לנסות? בא!"
בתנועה חדה היא משכה את ידה לעבר גופה. כח מטלטל משך אותו בבת אחת לכיוונה.
לא. הוא חשב, נאבק בכל כוחו בכח.
הכח התגבר, וקול נשמע בראשו. בא עכשיו.
אני לא…
בא עכשיו!
לא…
עכשיו!!!
הוא הרגיש איך כח בלתי נראה מנתק את רגליו מהרצפה, איך הוא מתעופף לכיוונה של השדה ואז… טראח!
הוא נחת על הרצפה למרגלותיה בקול חבטה מחליא. הכאב היה מעוור. הוא לא ידע מה נשבר, אבל היה בטוח שזה יותר מאיבר אחד. לא שזה משנה, כי בכל מקרה הוא עומד למות עוד רגע.
רק שיהיה מהר. הוא חשב, עדיין מסנוור מרוב כאב.
נראה לך. הוא שמע את קולה הלעגני בתוך ראשו. עכשיו הוא הבין, היא באמת קראה את מחשבותיו.
הוא הרגיש כח זוקף אותו, אבל לא היה אכפת לו, הוא רק חיכה למוות.
"אתה חושב שאהרוג אותך?" הוא שמע את קולה במעומעם, כאילו מחיצה של מים מפרידה ביניהם. "הו לא, זה יהיה בזבוז משווע." היא גיחכה, "נראה לי שתהיה מוצלח בהרבה כבן שטן."
"אל תדאג," היא הוסיפה במתק שפתיים, "הכאב יגמר די מהר, בהנחה שתשרוד את התהליך כמובן."
הקוסם גנח חלושות, הכאב היה נורא, אבל המחשבה שהוא עומד להפוך למכונת הרג בידי המרושעת הזאת, היתה גרועה אפילו יותר. אבל כבר לא נשאר בו כל להתנגד. לא נשאר לו כח לכלום.
עשן שחור החל להסתלסל מתוך כף ידה שהיתה פשוטה לכיוונו. "כשהעשן יגיע אליך, התהליך יתחיל." היא אמרה, "הנה, ממש עוד…"
שינג!
המשפט של השדה נקטע באמצע. הקוסם הרהר בדעתו. אולי התהליך כבר התחיל? הוא חשב לעצמו. מוזר, אני הרי לא מרגיש שום כאב (כאילו, יותר ממה שהיה עד עכשיו). מצד שני, אולי אני כבר מת? אבל אם ככה, למה אני עדיין יכול להרגיש את השברים בגופי? ולשמוע את הצעדים שמתקרבים לעברי? ו…
רגע, מה?
הקוסם פקח בזהירות את עיניו, מבעד לדמעות הכאב הוא זיהה דמות מטושטשת ששעומדת למולו.
זה היה המלך.
המלך, חרבו השלופה רועדת בידו, נוטפת דם שחור, עמד, רועד כולו, ובכה בכי תמרורים.
למרגלותיו שכבה השדה ללא ניע, וללא…
"ערפת לה את הראש?" המילים בקעו מפיו של הקוסם. הוא היה כל כך המום, שזה הדבר הראשון שעלה בידו להגיד.
המלך רק הנהן בראשו. דמעותיו המשיכו לזלוג באיטיות על פניו.
הקוסם הסתכל מאחוריו וראה את החיילים ששרדו מביטים עליהם, מבולבלים לגמרי. לבני השטנים לא נותר זכר.
"אתה… הרגת אותה?"
המלך שוב הנהן חרישית.
"אבל איך…" הקוסם בלע את רוקו, "איך הצלחת להתנתק מהשליטה שלה?" הוא שאל.
לרגע היה נראה שהמלך שוב יפרוץ בבכי, אבל הוא נשם נשימה עמוקה והתחיל לדבר בקול רועד: "מה ש-שהשדה אמרה נכון. היתה לי כבר לפני כן נטיה לתאווה. כשהיא השתלטה עלי, זה לא היה כמו אזיקים שכבלו אותי. להפך, הרגשתי שאני עושה מה שבא לי, לקח לי הרבה זמן בכלל להבין שאני נשלט. אבל עד אז, השקעתי כל כך עמוק התאווה, שכבר לא הצלחתי לצאת. חשבתי שאני לא אצא מזה לעולם!"
הוא פלט יפחה והמשיך, "כשהצלחתם להגיע עד לארמון. הבנתי שזאת ההזדמנות האחרונה. זה הסיכוי האחרון שלי להשתחרר. למזלי, השדה כנראה לא האמינה שיש לי סיכוי להשתחרר. אז גם כשנאבקתי בכל כוחי, היא לא יחסה לזה חשיבות. אבל לאט לאט הרגשתי איך אני מתנתק מהתאווה, איך אני מצליח להיות בעלים על עצמי. ועכשיו, כשראיתי שהיא עומדת להרוג אותך. ידעתי שזאת ההזדמנות האחרונה. גייסתי את כל הכוחות שלי ו…"
הוא השתתק. ניכר עליו שהוא עוצר את דמעותיו בכח.
בדיוק באותו רגע הגיעו שאר החיילים שנותרו, הם פנו לקוסם. "מה קרה?" שאלו החיילים, "רגע אחד היצורים האלה הרגו אותנו, ופתאום…"
"הם נעלמו." השלים הקוסם, "ככל הנראה עם מות השדה, גם הם איבדו את כוחם. והכל בזכות המלך!"
הוא ניסה לעודד את רוחו של המלך. אבל במקום להתעודד, המלך רק פרץ שוב בבכי:
"ה-הכל זה ב-באשמתי," הוא התייפח, "א-אילו רק לא הייתי נותן ל-לה לשלוט בי בהתחלה. אם לא הייתי כל כך חמדן מ-מלכתחילה!" הוא פרץ בבכי בלתי נשלט.
כולם הביטו בו, משותקים. עד לפני שעה, המלך היה האדם השנוא עליהם עלי האדמות, מקור הסבל שלהם. ועכשיו הוא בוכה על כך שלא הצליח למנוע את כל הסבל שלהם מלכתחילה.
הקוסם שלח את ידו ואחז בידו של המלך, היא היתה קפואה. לאט לאט, החל הקוסם לחמם את ידו, משקיע אנרגיה בזהירות, דוחק החוצה את הצינה הקודרת. המלך הפסיק לבכות והביט בו.
"אל לך להצטער על מה שכבר קרה," הוא אמר, "גם אדם שכבר נפל, תמיד יש דרך חזרה, תמיד יש אפשרות לתקן.
"אדם שלא נופל, הוא לא אדם, הוא מלאך. אבל בזה האדם נמדד, האם הוא מרים את ידיו, או שהוא ממשיך הלאה, ממשיך להלחם. ואתה, אדוני המלך, נראה לי שזכית ביושר בתואר "אדם שממשיך להלחם". למרות הכל, המשכת להאבק, עד שבסוף ניצחת. ורק בזכותך אנחנו עומדים פה עכשיו!"
כל החיילים הנהנו.
"תודה לך," לחש לו המלך, פניו עוד נצצו מדמעות, אך בצדדי פיו החל לבצבץ חיוך קטן.
הוא הרגיש כמו תחושה של קסם. אבל לא קסם רגיל. לא קסם של קוסמים.
קסם של אמת.
